הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
על הנסים… ועל המלחמות!
אנו עומדים בעיצומם של הימים המוארים, ימי החנוכה. בכל ערב מחדש, נרגשים ומאושרים, אנו מעלים את השלהבת הקטנה בנרות החנוכה, נותנים ללהבה הנצחית של עם ישראל לרצד מול עינינו, ולספר בדממה שקטה אך בחום נעים את סיפורו הנצחי של עם ישראל, שהצליח להילחם ולהתגבר גם על היוונים ולנצח, להמשיך את מורשת עם ישראל.
בפתיחת "ועל הניסים" שאומרים בימים אלה, אנו מודים על הניסים ועל הפורקן, על הגבורות ועל התשועות, וגם על המלחמות. השאלה כמו זועקת מאליה – להודות על ניסים זה הגיוני, להודות על גבורות ותשועות זה מתבקש, אך להודות על מלחמות? מי הוא זה ואיזה הוא המודה על עצם קיומה של מלחמה? היתכן כי עצם המלחמה הוא דבר חיובי בכלל?
התשובה טמונה בהבנת מהות המלחמה, אותה מציב בפנינו בורא עולם: כשיהודי נשלח לשדה הקרב של החיים, להתמודדויות מול היצר הרע מחד ותלאות החיים מאידך, והוא נדרש להישאר יהודי שמח ומאושר ומאמין, ועושה את כל הדרוש ממנו – זה לא קורה כדי ליצור לו נקודת שבר, או מכשול ליפול בו. ההיפך – רגעי הניסיון הם הזדמנות פז, בה בורא עולם נותן לנו את היכולת לפתוח את הלב שלנו, ולגלות בתוכו את האוצרות והעוצמות הטמונים בו. אלה רגעים מיוחדים, בהם אנו יכולים לעשות היכרות עם הכוחות הטמונים בנו, הסמויים מעינינו בימי שגרה, וברגעי הניסיון הם כאן במלוא יפעתם והדרם, ומעניקים לנו את היכולת והכלים לעמוד ולהתמודד.
לפיכך, המלחמה שלנו משדרגת את החיבור עם בורא עולם ומחזקת את הקשר בינינו. העמידה בניסיון הופכת את הקשר שלנו לקב"ה לחזק ואיתן, כפי שמעולם לא היה קודם לכן. האין זו סיבה מספקת לצאת במחול של הודאה על המלחמה? הרי פשוט שנודה, נשבח ונשמח כי זכינו להילחם, ובכך לחזק את הקשר עם אבינו שבשמים! ובימים אלה, על אחת כמה וכמה: הרי נודע מהאר"י הקדוש, שהקרבה והקשר לבורא עולם שהשיגו בדורות קודמים בעמל של שנים ויגיעה רבה, היא ברת השגה בדורנו זה במחיר התגברות על ניסיון אחד בלבד! הניסיונות משמשים לנו מקפצה עצומה, נותנים לנו הזדמנות לחיבור עוצמתי ונעלה כפי שמעולם לא זכינו, ועל כך אנו שמחים ומודים!
אנו עומדים סביב הנרות, יחד עם בני המשפחה, מדי יום, ומתבוננים על מאבק החשמונאים ביוונים. הם היו שלושה עשר אנשים מעטים וחלשים, מול צבא סדיר ומיומן, הכולל עשרות אלפי חיילים המצויידים במיטב הטכנולוגיה הצבאית דאז. אנו לא מסוגלים לדמיין את עוצמת הניסיון הקשה בו עמדו החשמונאים, במלחמה חסרת סיכויים, לכאורה, ומתוך תחושה שמדובר במאבק אבוד מראש.
חז"ל אומרים: "וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום" – ומדגישים כי הדבר נעשה בשני שלבים. תחילה הם התגברו – אספו את הכוחות הטמונים בהם, החליטו להיאבק ולהילחם. ואכן, המלחמה גילתה את היכולות הרוחניות והובילה ל"ונצחום" – לניצחון האדיר עליו אנו מודים עד היום… כמה כדאי להפנים ולהעביר את המסר, כמה חשוב להנחיל אותו לילדינו ולדורות הבאים: אם אנו נדרשים למלחמה, אנו לא חוששים ממנה, אנו נוטלים כוחות ורצים לשדה הקרב. כי יהודי אינו חושש ממאבק, הוא רץ בשמחה אל החזית!
נכון, פעמים אנו מתמודדים עם קשיי פרנסה, עם בעיות בריאות, עם מצוקות במשפחה ועם מלחמת יצר קשה ומתישה – אך אנו שמחים וגאים לעמוד ולהיאבק בעוצמה, כי המאבק מגלה לנו כוחות לא ידועים, ומרומם ומחזק את הקשר שלנו ואת הקרבה שלנו לבורא עולם!
כשאנו מדליקים את הנרות, השלהבות העולות לא מבשרות לנו סיפור השייך לעבר, אלא מעניקות לנו כלי להווה ולעתיד. ברגעים החמים והמוארים האלה, זה הזמן להפנים לעצמנו ולהנחיל לכל המשפחה את אשר מורים וקוראים הנרות: 'יהודי יקר! אל תירא ואל תחת! המלחמה היא חלק מהעניין, היא ממנפת אותך ומחזקת אותך! אל תברח ממנה, ההיפך – תראה שהמלחמה מחזקת את הקשר שלך עם הקדוש ברוך הוא, תראה שהניסיון מרומם את החיבור שלך לאבא שבשמים, ותשמח על ההזדמנות שניתנה לך!'
"…או שאני יורה בך!"
היו אלה הימים האפלים, ימי מלחמת העולם השניה. עננים שחורים כיסו את שמי אירופה, מלחמה עקובה מדם וארוכת שנים שיסעה את מדינות היבשת. דם יהודי נשפך כמים, מכונות ההשמדה האכזריות של הנאצים יימח שמם, היו בשיא תפוקתן, ואין לך יום שקללתו קטנה מקודמו. ברכבות המוות נדחסו יהודים רבים, בדרכם האחרונה לקדש שם שמים. באמונה שלימה עקדו עצמם על קידוש השם, נכונים ומוכנים למסור נפשם למוות, על הזכות להיות יהודים מאמינים. במחנות ההשמדה, בבלוקים צרים וארוכים ועל דרגשים מלאי פשפשים, הצטופפו הנותרים, ממתינים לתורם שבוודאי עוד יבוא.
בחצרות המחנות שכבו חללי ירי לצד חללי רעב, ובתוככי המחנות פעלו בהקפדה ובסדר מופתי תאי הגזים הידועים לשמצה. הנאצים לא ידעו שובעה, בדייקנות ובקפדנות עברו עיר אחרי עיר וכפר אחרי כפר, אוספים את היהודים ומובילים אותם אל התחנה הסופית והאחרונה, בה הפכו לגבעת אפר אילמת ועצובה. אחד המחנות הידועים, היה מחנה ברגן בלזן המפורסם, לשם הובל ביום מן הימים אדם נשוא פנים, הוא הגאון רבי שרגא שמואל שניצלער זצ"ל, שכיהן כאב"ד העיירה טשאבא שבהונגריה. גם לעיירתו הגיעה ידם המגואלת בדם של הנאצים, והוא נמנה על מאות אלפי יהודי הונגריה שהועלו על רכבות המשא, למסע ארוך בואכה מחנה ברגן בלזן, שם קיבלו הנאצים את ההחלטות מה לעשות בכל יהודי.
במחנה שררה משמעת ברזל. לפנות בוקר הוערו היהודים לעמל היום, לעבודת פרך בשירות הנאצים. כדי למנוע תקלות ותירוצים, לא היו במחנה כל חילופי דברים. מי שלא עמד בדרישות ובהוראות נורה על אתר, ומדי יום שימשו כמה גופות חדשות כתמרור אזהרה, כי ככה ייעשה למי שימרה את פי המפקדים… העבודה התנהלה בדייקנות, בלי חריקות ובלי שינויים. בחורף כבקיץ, בקור מקפיא ובשרב מחניק, התייצבו היהודים לעבודה באותם בגדים, אחרי אותה מנת מזון זעומה, ובאותה שעה. דווקא לכן הייתה כה גדולה התמיהה, כאשר אחד הנאצים קרא את הרב שניצלער מתוך שורות העבודה…
אחיו היהודים הביטו בו עושה את דרכו לעבר החייל, בחרדה מהולה בסקרנות. מי יודע מה רוצים ממנו, מי יודע מה עשה ובמה חטא, ובעיקר – מי יודע אם יזכה עוד לשוב לשורות העבודה, או יצטרף לרשימה המתארכת של הנספים על קידוש השם. הם המשיכו בעמל יומם, תוך הצצות תכופות אל הדין ודברים המתפתח בין הנאצי להרב שניצלער: "יהודון נבזה!", פתח הנאצי בהתנשאות, "אני יכול להרוג אותך עכשיו, אבל חבל לי לבזבז כדור על יצור כמוך! אז תייתר לי את הצורך לירות בך ותאמר בפניי כמה דברי כפירה באמונתך, שישמחו את לבי בכך שאתם היהודונים כבר נגמלתם מאמונתכם, ולמדתם כי רק מלכות הרייך היא השולטת!"
הנאצי היה בטוח, כי לנוכח האיום המפורש בוודאי יאמר הרב את אשר התבקש. לא היה לו שמץ ספק. אלא שהרב לא התבלבל, אף לא לרגע. פניו הרצינו, עיניו התמקדו, והוא השיב בשקט אך בנחישות: "לא יקום ולא יהיה, יש בורא לעולם ואין עוד מלבדו!". היהודים מסביב, כבר העריכו את ההמשך. היה ברור כי עכשיו תישמע שריקת הכדור, שתסיים את חייו של הרב שניצלער. לא שהיה זה מחזה נדיר במחנה, ועדיין – כל מעשה נאצי כזה היה מזעזע וזורע בהלה…
אלא שדווקא לנאצי הייתה סבלנות, כנראה הייתה חשיבות גדולה יותר בעיניו לשמוע דברי כפירה מפי יהודי, מאשר לרצוח אותו על עקשנותו למען אמונתו… "חבל עליך", ניסה לשדל את הרב שניצלער, "עדיין אינך מבוגר, ותוכל להמשיך בחייך מבלי שיאונה לך כל רע. הרבה יותר פשוט והגיוני שתצהיר שדבריך הקודמים הם דברי הבל, ותפנק אותי בנאום הכופר בכל אמונתך הדתית. אני נותן לך הזדמנות שניה ואחרונה להציל את חייך!", הוסיף, והניף את הנשק באיום…
היהודים מסביב כבר היו אחוזי אימה. הפחד היה מוחשי, גם המלחמה. כל שהנאצי מבקש הוא רק משפט אחד, אך משפט הכופר באמונה הבסיסית ביותר של כל יהודי. מנגד – הרב שניצלער לא התבלבל אף לרגע, היה ברור כי הוא נחוש… "הנשתבשה עליי דעתי?", שאל את הנאצי בהתרסת מה. "וכי בגלל שאני כאן במחנה, בתנאים כאלה ובגלל איום מטופש כזה, נראה לך שאוציא דברי כפירה מפי? הרי כולנו רואים את השמים ואת הארץ, אותם ברא בורא עולם. מאז ועד היום הוא מנהיג את העולם ברחמיו ובחסדיו, זה דבר פשוט וברור שכל יהודי מאמין בו, גם במחיר חייו!".
הנאצי התמלא זעם. עיניו התרוצצו בחוריהן, הוא רעד מכעס. היהודון החצוף הצליח להוציאו לגמרי משלוות נפשו… "זו אזהרה אחרונה", אמר ודרך את נשקו, "או שתאמר דברי כפירה, או שאני יורה בך בזה הרגע. תגיד מה שאומרים לך, ולא – – – ". עכשיו היה ברור שזה הולך לקראת הסוף. איש לא חשב כי הרב עוד ייכנע, ולא היה ספק גם מה תהיה התוצאה. הרב שניצלער עטה על פניו ארשת רגועה ומלאכית, והשיב בשלווה את המילים אותן כבר שמע הנאצי אינספור פעמים: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד!".
הנאצי נזעם עד להשחית, הפטיר קללות בגרמנית וכיוון את הרובה. שריקה עזה נשמעה, הכדור פילח את הדרך אל הרב שניצלער, שבתוך שניה נפל ארצה. הבהלה ניכרה היטב על פני היהודים, בודדים אף העזו להזיל דמעה על דמות מופת שהייתה במחנה, ומסרה נפשה על קידוש השם. הנאצים העומדים מסביב פתחו מיד בצרחות שמחה, על עוד ז'יד שהתעקש ושילם בראשו, הם עברו על ידו, דרכו על הגופה המוטלת על הארץ, וגם ירקו עליה בבוז.
רק המפקד המקומי התעצבן על עיכוב סדר היום וגער בנאצי: "עכשיו הגופה של היהודון תסריח פה ומי יטפל בה? תפוס את הגופה הזו וזרוק אותה החוצה, שינקו אותה מכאן לפני שכל האיזור יתמלא בדם יהודי מעלה צחנה…". הנאצי עשה לפי ההוראות, הוא תפס את הרב שניצלער בזרועותיו וגרר אותו החוצה, מניח את הגופה בשביל החיצוני.
מספר דקות אחרי שהנאצי עזב את המקום, 'הגופה' מתחילה לנוע… הרב שניצלער התאפק עד עתה שלא לנשום, גם לא לחייך על נס הצלתו. מתברר שהכדור פספס אותו בסנטימטר בודד, הוא נפל ארצה מבהלה והבין כי כדאי יותר להעמיד פני מת, תוך שהוא מודה לבורא עולם על נס הצלתו המופלא… רק אחרי דקות ארוכות קם, התנער מהאבק שדבק בו, ועשה דרכו לשנת לילה על הדרגש, לא לפני שקרא שוב קריאת שמע בכוונה עצומה… בין היהודים, כבר נפוצה השמועה הסודית כי הרב שניצלער נותר חי. עצם הישארותו בחיים למרות העמידה על העקרונות, מסירות הנפש על האמונה גם לנוכח הנשק והיריה עצמה – היה בהם חיזוק עצום לכל יושבי המחנה. העובדה כי הרב שניצלער לא נפגע הייתה כמין הארה שמימית בתוככי אפלת המחנה, כי בורא עולם חי וקיים ומשגיח גם כאן!
הפתעה בכרית
לעומת היהודים, הרי שביום המחרת, כאשר אותו נאצי מרושע חלף ליד הרב שניצלער, הוא נבהל ואחזתו חלחלה. הן היה בטוח שהוא כבר לא בין החיים, ואילו היהודון הלז עודו חי וקיים… הנאצי החוויר והסמיק חליפות, מבע עיניו הפך מבוהל, וכל עצמותיו רעדו מאימה… "איש קדוש הוא זה", מלמל בפחד, "איך יתכן שהוא שרד את הכדור? הרי אך אמש היה מוטל מת, אני ולא אחר גררתי את גופתו החוצה… כיצד זכה זה בחיים חדשים ועודנו מסתובב כאן?". בפנים מפוייסות ניגש הנאצי אל הרב. "אני רואה שאינך בן אנוש רגיל", לחש בשקט, "אני מבין שיש לך כוחות על אנושיים. הרי אמש היית מוטל מת, ועתה – אתה חי וקיים ומתפקד. לפיכך אמנה אותך לרב המחנה מהיום ואילך…".
לא היה יום טוב לרב שניצלער במחנה, כמו היום הזה. עול העבודה הקשה הומר בעבודה קלה יחסית, הוא זכה לפרוטקציה בגישה למזון כשר, לחופשות ביום השבת, ולאספקת שירותי דת סדירים. מאותו היום התעטר בתואר 'רב מחנה ברגן בלזן', ובתפקידו סייע רבות לאחיו הנאנקים… עם בוא החורף, נערכה התארגנות מחדש במחנה. יהודים רבים כבר נשלחו למשרפות, בודדים בלבד זכו להשתחרר. המפקדים הנאצים מיהרו לאכלס את הדרגשים המפונים, ואחד המועברים אליהם היה לא אחר מאשר הרב שניצלער.
היה זה ליל כ"ד בכסלו, ערב חנוכה. כל מעייני הרב שניצלער נתונים בשאלה איך ניתן להשיג כאן, בעומק תהום המחנה, שמן ופתילות להדלקת נרות החנוכה. באותו יום בדיוק, הוא מועבר לדרגש בבלוק אחר, והוא ממהר לנער את כרית התבן המוכנה על הדרגש. כתוצאה מהניעור, נופלת לפתע שקית קטנה מתוך הכרית, ובתוך השקית אוצר שלא יסולא בפז: כמה פיסות בד מוכנות כפתילות, ולצידן צלוחית ארוזה יפה ובה שמן זית…
לימים, התברר כי מי שהטמין את האוצר בכרית היה הרה"ק רבי יואל מסאטמאר זי"ע, שביום כ"א בכסלו שוחרר מהמחנה ועשה דרכו לשווייץ הנייטרלית. הרבי מסטאטמאר התארגן מבעוד מועד עם כל צרכי החנוכה, וכשהוברח מהמחנה באישון ליל – הותיר בכרית את האוצר היקר, שהתגלגל לידיים טובות… מאות יהודים, מכל רחבי המחנה, התקבצו באותו לילה לבלוק של הרב שניצלער. בפנים קורנות ומאושרות, עמד הרב ובירך בקול: "אשר קדשנו במצוותיו וציונו…", "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה", וגם: "שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה!". היהודים מסביב מחו דמעות התרגשות והרב שניצלער עמד באמצע, שמח ומאושר. עוד נר הוצת, עוד להבה נדלקה. "נצח ישראל לא ישקר", האמונה הנצחית תמשיך לפעם ולהוביל את עם ישראל, לנצח נצחים!
המלחמה הסתיימה, הנאצים הובסו ולא נותר זכר לגאונם, ואילו הרב שניצלער זכה לעלות לארץ ישראל, להקים דור ישרים מבורך ולהתפרסם כאיש מופת. אחד מנכדיו ששמע מפיו את הסיפור, הוא הרב חיים שכטר שליט"א מבני ברק, העביר אלינו את הסיפור המופלא. ולנו, הדור שאחרי, נותר המסר העוצמתי חקוק בלב: ככל שהרגע קשה יותר, מאיים יותר, מפחיד יותר – זה הזמן להילחם. לא לוותר, לא להיבהל, לא לחשוב כמה עגום המצב, אלא להתאזר בכוחות נפש עוצמתיים, ולהיאבק עם כל הכח. וגם אם הסיכויים לא נראים הגיוניים, וגם אם האווירה מסביב לא מאפשרת, אבל הכלים להילחם טמונים בתוכנו, צריך רק להוציאם מהכח אל הפועל.
לפעמים אנו עומדים ברגע קשה. פיטורים מהעבודה, בעיה רפואית סבוכה, מצוקה מול הבן שאינו הולך בתלם. כמה כדאי לא להישבר ולא להירתע, לא להיבהל ולא לאבד עשתונות. רק לדעת שאם נהיה חזקים בעמדתנו שיכול נוכל גם לניסיון הנוכחי, ויש בנו את הכוחות לעמוד בו – הרי שגם הניסיון הנוכחי עביר בהחלט, הוא גם ימנף אותנו וישדרג את מעמדנו והחיבור שלנו עם בורא עולם!
ועם האמונה הזו, עם הכח הזה, אפשר לנצח כל קרב, להתמודד בהצלחה בכל מערכה, ואף לשמוח על כך!
שלהבות או טיפות?
בפעם הראשונה זה נראה מוזר, אחר כך זה הפך למדאיג, ובהמשך – זה כבר היה מלחיץ. עיניו של יהודי בגיל העמידה החלו לתעתע, הוא החל לפתע לראות כל דבר כפול ומשולש… ככל שניסה להרכיב משקפיים שונים, לבצע טיפולים, לשים טיפות – כל אלה לא הועילו, ראייתו הפכה לכפולה יותר ויותר, כל העולם נראה בעיניו מטושטש… הרופאים לא הכירו מספיק טוב את הבעיה, אמרו שמדובר בתופעה נדירה שאין מספיק ידע רפואי עליה. "אולי במרכז גדול לעיניים, אי שם בארצות הברית, יוכלו לבצע ניתוח מסובך שיפתור את הבעיה", אמרו בצער ליהודי הנבוך…
היה זה כמה ימים לפני חנוכה, כאשר ברקע החלו להישמע נעימות החג, כולל הזמר 'הנרות הללו' הכולל את הקטע 'הנרות הללו קודש הם… אלא לראותם בלבד…'. באירוניה משהו, חשב לעצמו כי הנרות אמנם ניתנו לראותם, אך לא לראות את צלליתם וצללית צלליתם, פי שתיים ושלוש וארבע…
ואז, הבריקה בו ההברקה: 'אם הנרות הקדושים נועדו לראותם, משמע כח סגולי יש להבטה על הנרות. אולי כאן טמון הפתרון?'. ממחשבה למעשה. באותו חג חנוכה הקפיד היהודי להביט על הנרות. מדי יום, אחרי הדלקת הנרות, נעמד בסמוך אליהם והתבונן בשלהבות המרצדות. לא דקה ולא שתיים, כמה עשרות דקות מדי יום ביומו, תוך שפיו ממלמל תפילה חרישית כי הנרות הללו שקודש הם, יסייעו לו לראותם בלבד – לראות את הנרות עצמם, ולא את הכפלתם…
חלפו עברו ימי החנוכה, ולהפתעתו הוא גילה שיפור ניכר במצב. נגד כל הסיכויים והניתוחים הרפואיים – בתוך ימים ספורים שב לראות כאחד האדם. בלי טיפולים, בלי ניתוחים, ובלי טיפות – הנרות החזירו לו את הראיה הממוקדת והחדה!
את הסיפור, סיפר המשפיע הנודע הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א ששמע אותו מכלי ראשון. ולנו לא נותר אלא להוסיף, כי מדהים להיווכח בסגולה העמוקה הטמונה בנרות החנוכה, שהתבוננות בהם לבדה בכוחה לחולל ישועות נפלאות. הבה ננצל את הרגעים הללו, בעומדנו על יד הנרות, להתבונן בנרות ולהתפלל לפתיחת שערי שמים בזכותם!
1/390