היה זה יום רגיל של ימות השנה, לא ערב ראש השנה, לא ערב יום כיפור, אך היהודי בעל הנפש שחצה את רחובותיה הסואנים של 'בורו פארק' טרוד היה בענייני 'התרת נדרים'.
ר' אהרן מנדל, כך קוראים לו, לחסיד נלבב זה ששם משפחתו 'פייעראייזן', כבר מגלה לך באיזה זן של יהודי עסקינן: יהודי שליבו החם בוער כ'אש' לסייע לכל יהודי באשר הוא, ומאידך תקיפות ה'ברזל' שלו אינה יודעת לנטות אפילו כקוצו של יו"ד, מכל תג וסעיף ב'שולחן ערוך'.
ניצול שואה הוא, בנסי ניסים התחבא ביערות תחת אפם של הנאצים ימ"ש. לאחר המלחמה התיישב בארצות הברית ובשנות התש"ל, עת התיישב כ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב זי"ע בארה"ב, היה הוא מהראשונים שהכירוהו, למרות השתדלותו של הרבי להסתיר עצמו, כי לפניהם שרף המוצב ארצה אך ראשו מגעי לגובהי מרומים.
עם השנים הפך ר' אהרן מנדל לאחד מגדולי נאמניו, מתמסר ומתבטל, כעבדא קמיה מריה, בפני הרבי שמכונה היה אז, עוד בחיי אביו הקדוש ה'ברכת משה' זי"ע: 'דער יונגער לעלובער רבי' – הרבי הצעיר מלעלוב". אינספור פעמים נשלח על ידו לשליחויות מצוה ומשימות חסד טמירות, חלקן לא נודעו לאיש עד היום.
ולהיכן יפנה ר' אהרן מנדל כשהוא זקוק ל'התרת נדרים' ביום שגרתי? כמובן לביתו של רבינו. "רבי, זקוק אני להתיר לעצמי נדר פלוני שקבלתי על עצמי משכבר הימים", הוא פותח ואומר.
"ובכן", מביט הרבי לימינו ושמאלו, "להתרת נדרים צריך בית דין של שלושה"
"כבר נפסק להלכה ש'יחיד ממוחה' יכול להתיר נדר לבדו", משיב ר' אהרן מנדל על אתר.
"אני יחיד מומחה?", מתחייך רבינו בענוותנותו ומתפלא, משל שמע כעת את הדבר המופרך ביותר עלי אדמות, "אני?"…
אפס כי תגובתו של הרבי לא גורמת לר' אהרן מנדל לסגת מדבריו, לה מיניה ולא מקצתיה. "אספר לרבי סיפור", משיב הוא בלהט, "האם יואיל נא להקשיב?"…
"ניחא", מחייך רבינו את חיוכו המאיר, ור' אהרן מנדל פותח בסיפור שמוכר היטב לשניהם…
●●●
חייו של שמעיה זינגרשטיין (שם בדוי לחלוטין), יהודי אמריקאי לא צעיר, מעולם לא שפרו עליו. שנות נעוריו חלפו עליו בחיפוש מתמיד אחר ארוחה שתשקיט את קיבתו לכמה שעות, או לחילופין בפשיטת יד, עד לאותו יום בו חל מפנה גורלי בחייו. מישהו בא וגילה את אוזנו על אותו בית מדרש המצוי 'כאן בבורו פארק', בו מקיימים 'הכנסת אורחים' כאברהם אבינו, כל הנכנס בשעריו מתקבל בלבביות ומאור פנים.
הוא התכוון כמובן לביהמ"ד 'קהל בית דוד', בית מדרשו של הרבי מלעלוב זי"ע, שרוח של 'אהבת ישראל' לעלובאית נשבה בו מיום הקמתו. יהודים שבורי לב, חסרי כל, ושאר משולחים ואורחים בו לא כ'אורחים רצויים', אלא כ'בעלי בית' לכל דבר. ניגשו לארונות, הוציאו מאכלים כאוות נפשם, בידיעה שהרבי וזוגתו הרבנית הצדקנית ע"ה מאושרים מכך.
שמעיה ראה כי טוב ו'התאזרח' בבית לתקופה ארוכה. אילולי הסעודות שאכל כאן – היה גווע ברעב כפשוטו.
ברם הרבי לא הסתפק ב'לחם לאכול' בלבד, שעות יקרות הקדיש כדי ללמד אותו פרק בהליכות עולם, כפי שמלמדים ילד קטן לעמוד על רגליו, כך שיוכל לצאת אל העולם בכוחות עצמו. לראשונה בחייו זכה שמעיה ליחס, לקירוב, לתחושה שהוא יקר מאוד למאן דהו בעולם.
וכעבור תקופה נראו התוצאות, שמעיה מצא את בת זוגו, שלא הייתה אלא גיורת שבאה מתוך קבוצה של גרי צדק אמריקניים, שהתגוררו בשכונת 'קראון הייטס' בברוקלין. לאחר נישואיו התוודע מקרוב ל'משפחתה' המורחבת של זוגתו, כלומר לאותה קבוצת גרים שהצטרפה יחד לעם היהודי.
אחד הטיפוסים המעניינים בחבורת הגרים הזו היה בועז גרייסון (שם בדוי), לשעבר 'סטיב', גר צדק אפרו-אמריקני, שבעברו הלא רחוק שימש לא פחות ככומר בעיירת מגוריו, אי שם באחת ממדינות אמריקה.
בועז להוט היה לשעוט במהירות במעלות המזבח, גידל זקן ופאות כשל יהודי מבטן ומילדה, לבש מעיל ארוך וציצית מתבדרת, ולא התקררה דעתו עד שהלך ורכש מכספו 'ספר תורה' גדול ומהודר, בהשקעה של רבבות דולרים, כדי לקיים בהידור מה שנאמר "והייתה עמו וקרא בו כל ימי חייו", כדרכם של צדיקים יחידי סגולה שבדור.
שמעיה, ידידו החדש, הכיר לו את בית המדרש המופלא המשמש לו כביתו השני ובועז, גר הצדק הססגוני, הפך די מהר לאורח קבוע בבית המדרש 'קהל בית דוד'. על פניו נראה היה שהאיש מגלה עולמות חדשים של חסידות והארת פנים. איש לא תיאר לעצמו שבמסתרי ליבו מתחוללים דברים אחרים לגמרי.
ר' אהרן מנדל פייעראייזן (הלא הוא מספר המעשה), מעמודי התווך של בית הכנסת, גילה לו פנים מסבירות ומקרבות. בועז ראה בו ידיד טוב, חבר נאמן שאפשר לסמוך עליו, ובאחד הימים פנה אליו וסח לו בטבעיות: "לא מכבר רכשתי לעצמי ספר תורה, אך לצערי אין לי כרגע מקום ראוי להניח אותו, האם תוכל לפנות לו מקום בביתך לזמן מה?"
"וודאי, בשמחה!", השיב ר' אהרן מנדל, ועוד באותו יום הובא הספר בכבוד לביתו.
כעבור תקופה קצרה הוא 'נעלם מהנוף', בועז לא נראה שוב בבית המדרש.
ואז החלו להישמע סיפורים מסמרי שיער על האיש ומעשיו. מתברר שמהרגע הראשון הוא לא התקרב באמת ובתמימות ליהדות הצרופה, האיש משוקע כולו בכוחות הטומאה, בשיטות כישוף וקסמים למיניהם, ספר התורה לעצמו לא היה מעשה תמים של גר צדק, הוא ייעד לו כנראה שימושים אחרים ה"י.
לא ארכו הימים ובועז חזר בפומבי לשמו הישן, סטיב, השליך אחרי גוו את החזות היהודית שאימץ לעצמו וחזר למחשכי הנצרות, ככלב השב אל קיאו, התקבל בידיים פתוחות בכנסייה ושב אל משרת הכומר.
לילה חורפי אחד, נשמעות דפיקות עזות בדלת ביתו של רבי אהרון מנדל. נדרשו לו כמה דקות טובות, כדי לקשר בין הכומר האפרו – אמריקני כהה הגלימה שניצב בפתח ביתו, כששרשרת גדולה עם שתי וערב מיטלטלת על חזהו, לבין בועז גר הצדק שעד לא מכבר היה נראה כיהודי נאמן.
"את ה'בייבל' (התנ"ך) את ספר התורה", נהם הכומר קצרות באנגלית.
צמרמורת פתאומית אחזה בר' אהרן מנדל… לקחת את ספר התורה, החפץ הקדוש ביותר לעם היהודי, שיש לנהוג גינוני קדושה וטהרה בכל נגיעה בו, ולמסור אותו לא פחות ולא יותר לידיו הטמאות של כומר העוסק בכוחות הטומאה והזוהמה, ומי יודע מה הוא זומם לבצע בכוח הספר?!…
לא ברור באלו אמתלות הצליח ר' אהרן מנדל להתחמק לפי שעה, הכומר הזועף נאלץ לעזוב את המקום בידיים ריקות, לא לפני שהבהיר בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים, שזה אינו הביקור האחרון שלו כאן. "אל תשתעשע במחשבות סרק", אמר לו, "ספר התורה הוא רכושי הפרטי ואתה תחזיר לי אותו , גם אם אין זה מוצא חן בעיניך", אמר והסתלק.
עוד באותו ערב התייצב ר' אהרן מנדל בביתו של מורו ורבו הרבי מלעלוב, מספר בלב פועם על האורח המדאיג שביקר בביתו. ליבו לא מנבא לו טובות. נימת דיברו של האורח לא הותירה ספק. האיש לא יוותר, הוא ילך כאן עד הסוף.
"כיצד עלי לנהוג?", שואל הוא, אפוא, את הרב. "מחד גיסא לכאורה צודק הכומר, הספר הוא אכן רכוש שלו, מצד שני האם מותר למסור לו חפץ קדוש כזה?"
והרבי הקדוש, שמעשיו האפלים של 'גר הצדק' לשעבר הגיעו לאוזניו, משיב על אתר נחרצות: "בשום פנים ואופן לא לתת לו את הספר! עוסק הוא בשמות של טומאה ובכישוף, ועלול הוא חס ושלום להשתמש בספר התורה הקדוש למטרותיו המשוקצות".
ר' אהרון מנדל די לו במילים אלו, הספק נפשט לאלתר, אף שהוא יודע שאין זה סוף פסוק.
כמה ימים חולפים ושוב דפיקות בדלת. הכומר סטיב עומד בפתח ופניו אינן מבשרות טוב. "מצטער", אומר לו הפעם ר' אהרון מנדל את מה שנשמע לומר בפעם הקודמת. "ספר התורה שייך לעם היהודי, לא לכמרים. אינני רשאי להוציאו מתחת ידי. אסור לי. אני מבקש ממך לוותר, להניח לעניין הזה".
דבריו הנחרצים מרתיחים את הכומר העומד מולו.
"אני מציע לך להיזהר", הוא מסנן בארסיות מפחידה, "אם תתן לי את הספר אעזוב אותך לנפשך, אם לא? אמרר לך את החיים, אתבע אותך למשפט, יש לי יד ורגל בתורת המשפטים, אני אסבך אותך באורח רציני עם רשויות החוק, תאמין לי אתה תתחרט על זה!"…
בתנועה מאיימת הוא מפנה את פניו, נבלע באפלת הרחוב, אך דבריו ממשיכים להדהד בלבו של ר' אהרון מנדל, שבתוך תוכו יודע שהחוק האמריקני עומד לטובת הכומר. שום עורך דין, ממולח ומדופלם, לא יוכל להסביר לשופטים הנוכרים מהי הסיבה האמתית, המונעת ממנו להשיב את הספר לבעליו החוקיים.
בלב מודאג עולה הוא שנית לביתו של הרבי, מספר לו על ההתפתחויות המדאיגות, ברם הרבי נותר איתן בדעתו. "איני חוזר בי מדבריי", אמר בתקיפות עצומה, "בשום פנים אל תיתן לו את הספר. ברור הוא כשמש בצהרים כי הוא יעשה בו שימוש טמא רח"ל, עמוד על שלך וה' יתברך יהיה בעזרך!".
"ומה אעשה עם האיום שלו לתבוע אותי בבית משפט?", שואל ר' אהרון מנדל בחשש.
"אין לך מה לפחד!", אומר לו רבנו הקדוש בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, וארשת פניו נעשית מאיימת. "ער וועט נאך האבין א מיאוס'ן סוף" (=עוד יהיה לו סוף לא יפה, דהיינו הוא יגמור רע מאוד).
וכמו תמיד, מדבריו של הרבי לא נפל צרור ארצה. הכומר הגיש בקשה לדיון בבית משפט, נקבע תאריך, אך ר' אהרון מנדל אינו דואג כלל.
לילה אחרון לפני הדיון, הכומר סטיב יושב בביתו, עמל על הליטושים האחרונים של תביעתו נגד ר' אהרון מנדל ולפתע… הבזק פתאומי מאיר את החושך, להבה אדירה מתלקחת והבית האמריקני העשוי רובו ככולו מעץ, נופל שדוד לפניה, אינו מותיר אף סיכוי לסטיב הכומר שנשרף חיים בין לשונות האש רח"ל.
מלחמתו של הרבי בכוחות הטומאה הוכתרה בהצלחה. הסכנה חלפה מעל ר' אהרון מנדל. ואולם, בספר התורה שהביא אותו מין, לא רצה הרבי לעשות אף שימוש, הוא ציווה לחוגרו באבנט מעל למעילו, כדין ספר תורה שנפסל, ולהניחו כך בארון הקודש בבית המדרש.
●●●
"נו", סיים ר' אהרון מנדל את סיפורו וקרא בתרועת ניצחון, "לאחר סיפור כזה כלום יש עוד מקום לשאלה האם הרבי הוא 'יחיד מומחה'?"…
מקור: קובץ 'לאורו ניסע ונלך' לעלוב, ובתוספת פרטים והרחבה נפלאה בגיליון 'אוהל מועד'- לעלוב, ע"י ספרא רבא הרה"ח ר' יאיר ויינשטוק שליט"א, ששמע מהרה"ח ר' מרדכי לוסטיגמאן שליט"א מארה"ב, תשוח"ח לו.
(מתוך – המבשר וילך, תשע"ט)