לילה אחד, כנראה הוא לא שם לב לשעון, ו'בטעות' המשיך ללמוד עד השעה 2:00. ופתאום באמצע הלימוד הוא נתן דפיקה אדירה על השולחן שלפניו, והחל לשאוג…

הרב יחיאל פליסקין שליט"א

זמן אלול כבר בעיצומו, ועדיין יש בחורים וילדים רבים שאינם מרגישים טעם בלימוד התורה. אז מה עושים?

אחת העצות היא, לשדר לכל אחד מילדינו את המסר הברור: יש טעם בלימוד התורה. אמנם לא כל אחד טועם אותו מיד, אבל הטעם קיים, ובסופו של דבר גם אתה תטעם אותו.

מדוע המסר הזה כל כך יעיל? משום שהוא אמיתי! באמת בתוך התורה גנוז לו טעם ערב שאין כמותו בעולם, ומי שמודע לכך – גם יזכה לטעום אותו.

לפני שנים, למד אצלי בחור שנחלש מעט ברוחניות, אולם ניכר היה עליו שניחון בנשמה מיוחדת. ברוך ה' הוא התחזק והלך, ונחל הרבה סיפוק, אולם עדיין לא זכה לטעום 'מתיקות' בלימוד התורה.

לאחר שעבר לישיבה אחרת, החליט להוסיף על סדרי הלימוד הקבועים, וקבע חברותא בין השעות 11:00 עד 1:00 בלילה. לילה אחד, כנראה שהוא לא שם לב לשעון, ו'בטעות' המשיך ללמוד עד 2:00. ופתאום באמצע הלימוד הוא נתן דפיקה אדירה על השולחן שלפניו, והחל לשאוג: "וואו! הרבנים צודקים! הם תמיד אמרו לי שיש מתיקות בלימוד התורה ולא האמנתי להם, עכשיו אני רואה שהם צודקים! יש מתיקות בלימוד!"…

מה אירע שם? הרבנים של הבחור (שזכיתי להימנות עליהם) האמינו בכל ליבם שיש טעם גן עדן בלימוד התורה, ותמיד ניסו להחדיר זאת לתוך ליבו. אולם הוא, האמין ולא האמין. עד שבסופו של דבר הגיע הרגע, שבו הוא זכה לטעום את הטעם. ומאז זה הוסיף והלך…

אבל אם לא היה מי שיאמין בכך ויחזור על כך באזניו שוב ושוב בעקשנות – יתכן שהוא לא היה טועם את הטעם עד היום הזה.

שוחחתי פעם עם בחור ישיבה שהתקשה ללמוד, ושאלתי אותו: האם הרגשת אי פעם טעם בלימוד?

השיב לי: "היו מספר פעמים שהבנתי היטב את הלימוד ואז הרגשתי סיפוק מהלימוד. אבל הנאה? אני לא מאמין בכלל שיש"…

אמרתי לו: גם אני בגילך לא הרגשתי הנאה מהלימוד, וברוך השם לאחר מספר שנים התחלתי להרגיש את ההנאה. ואמנם לא כל הזמן אני מרגיש זאת, אבל לפחות בחלק מהזמן.

והוא מתווכח: "אתה כנראה מתבלבל. מה שאתה מרגיש זה סיפוק, לא הנאה".

אמרתי לו בנימה החלטית: אני מבטיח לך שאני מרגיש ה-נ-א-ה. ממש ממש הנאה, שיכולה להתחרות בכבוד עם כל הנאה גשמית אחרת שחוויתי, ותאמין לי שאיני משקר!

ואז הוא התחיל קצת להאמין, אולי.

כמובן, זה עדיין לא יפתור לו את בעייתו, שהרי הוא עדיין לא טעם זאת מעולם. אולם זהו צעד ראשון הכרחי – להאמין שהנאה מרוחניות הוא דבר אמיתי ואפשרי.

למעשה, המסר הזה אמור לחזור על עצמו תרי"ג פעמים, כלומר ביחס לכל המצוות. בכל המצוות יש טעם, וחשוב שנשדר זאת לילדינו.

סיפר הגה"צ רבי אביגדור מילר זצ"ל, כי בילדותו בבולטימור שבארה"ב, בהיותו כבן שש-שבע, היה זה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, כשיצא פעם אחת בלילה מבית הכנסת אחר תפילת ערבית שמע שני אנשים מדברים ביניהם, כשאחד פונה אל רעהו ואומר: "נכון היום היה א גישמאקער מעריב (-מעריב ערב ומתוק) בבית הכנסת?", והלה מאשר ומסכים: "אכן כך, היה זה גישמאקער מעריב"…

וסיפר רבי אביגדור, שאצלו זו היתה הפעם הראשונה ששמע הביטוי 'גישמאק' על דבר רוחני, כי כילד היה רגיל שיש תורה ויש תפילה ומצוות, ויש 'גישמאקע זאכן', משחקים וממתקים וכד', וכאן לראשונה הוא שומע שיש 'גישמאקע מעריב'.

דבר זה עשה רושם גדול על נפשו, והשפיע מאד עליו להתחבר אל התורה ומצוות באהבה וחביבות.

בדורנו זה עניין של פיקוח נפש. וכך דרש הגה"צ רבי אורי ויסבלום שליט"א, משגיח ישיבת נחלת הלויים:

גם בדורות הראשונים היה עניין התענוג בדברי תורה עניין כה נשגב ועיקרי, קל וחומר בדורנו, דור תפנוקים, שתענוגי עולם הזה זועקים מכל פינה, והפיתוי הוא אלף מונים מאשר היה בדורות קודמים, הרי עניין העריבות בדברי תורה הוא ממש עניין של פיקוח נפש… שיהיו בפינו מתוקים מדבש ונופת צופים (קובץ 'חיזוק' ח"ה עמ' קיט).

אחד מילדי נ"י, כשהתחיל ללמוד חומש, שאל אותי: "אבא, הרבי אמר לנו שלתורה יש טעם מתוק, אז למה כשאני לומד אני מרגיש בפה טעם מר?"

חייכתי לעצמי, כי גם אני בגילו שאלתי בדיוק את אותה שאלה…

והשבתי לו בערך כך: באמת יש בתורה טעם מתוק מאד, אבל זה לא מתיקות בפה כמו סוכריה, אלא מתיקות שמרגישים בפנים, בנשמה. בדרך כלל ילדים קטנים עדיין לא מרגישים את זה, אבל אם תלמד הרבה – בסוף גם אתה תטעם את זה, אני בטוח.

לאחר מספר ימים, נערכה בכיתתו מסיבת חומש, ואז אמר לי בני היקר: "אבא, היום כשאמרנו את הפסוקים של החומש במסיבה, הרגשתי את המתיקות"…

את האמת? אני לא בטוח שמה שהוא הרגיש היה בדיוק 'מתיקות התורה', אולי הוא פשוט התרגש מהמעמד, או שהרגיש את המתיקות של השתיה שהוגשה להם… אבל אני משוכנע שהשיח בנושא הזה הוא שיח בריא ומפרה.