"וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים ט"ז, י"ד)
בסוכות מכניס אותנו הקדוש ברוך הוא לתוך ביתו, למקום שבו אף אחד לא יוכל לפגוע בנו, "ואזבחה באהלו זבחי תרועה" (תהלים כז, ו).
מי ששמר על עצמו בכל הימים הללו אומר לו הקדוש ברוך הוא: היה כל כך נפלא אתכם. שחררתי אתכם מכל העוונות, כתבתי אתכם לחיים טובים, שלחתי לכם פתקא טבא – תשארו עוד יום אחד, כי קשה עלי פרדתכם.
באותו יום צריך שתהיה שמחה אמתית ורצינית. מה יהיה התרוץ לשמחה הזו? הרי כולכם אוהבים את התורה, אני מכיר אתכם שאתם אוהבים אותה כל כך. לא רק אותי אתם אוהבים אלא גם את התורה שלי. תביעו את אהבתכם לתורה, קחו אותה, תנשקו אותה, תרקדו אתה – ותתרוממו.
באותה שעה מראה הקדוש ברוך הוא לכל הפמליא של מעלה: ראו את בני! כל אחד מהם שוכח את כל הצער הפרטי שלו ושמח בשמחת התורה.
אלו הם דברי הזוהר שהיו שרים אצל הגאון מוילנא ואצל ה"חזון איש": "כד יתבין ישראל ועסקין בשמחת התורה" – כשעם ישראל יושבים ועוסקים בשמחת התורה, "קודשא בריך הוא אומר לפמליא דיליה" – הקדוש ברוך הוא לפמליא שלו: חזו חזו – בואו תראו בני חביבי, ששוכחים את הצרות שלהם ועסוקים בשמחה שלי. בואו תראו כמה הם שמחים אתי!
את השיר הזה בניגון המפורסם שלו אני זוכר את ה"חזון איש" שר. זהו השיר היחיד שאני זוכר שהוא שר אותו.
מי שלא ראה את ה"חזון איש" שמח בשמחת תורה לא ראה שמחה מימיו. הוא היה אדם צנום, שקט וצנוע, וביום הזה כאילו הפך לאיש אחר.
בשנת תש"ט הגיע מרן הרב מבריסק זצ"ל לבני ברק, וה"חזון איש" זצ"ל ארגן לו אכסניה בישיבת "תפארת ציון". אחרי ההקפות הלך ה"חזון איש" כדרכו להשתתף בהקפה אחת בפוניבז', ובשנה ההיא המשיך משם לבקר את הרב מבריסק. בדרכו לוו אותו כמה בחורים, וביניהם הייתי גם אני. הפגישה ביניהם היתה מענינת מאד – ה"חזון איש" עמד במרחק שלשה-ארבעה מטרים ואמר לו: "גוט יום טוב!" הבריסקער רב ענה לו: "גוט יום טוב!" הם התבוננו זה בזה במשך עשר דקות, ושוב אמר ה"חזון איש": "גוט יום טוב", והרב מבריסק ענה לו: "גוט יום טוב". לאחר מכן חזר ה"חזון איש" הביתה.
כשהגענו לביתו יצא ה"חזון איש" מגדרו והתחיל להרקיד אותנו סביב הבימה. יותר מהר ויותר מהר. לא יכולנו לנשום… הייתי אז ילד בן שתים עשרה וחצי, אני זוכר שחשבתי לעצמי: מה הוא כל כך שמח? והבנתי, כי ככל הנראה הוא התרגש מזה שזכה לראות את הנסיך של שלשלת מלכות התורה שבראשה עמד רבי חיים מוואלוז'ין, והוא שמח על הזכות שלו לזכות לראות את מלכות התורה – מאן מלכי רבנן. הרגשתי שזו היתה נקודת ההתרגשות שלו, ולכן הוא הרקיד אותנו מהר יותר ומהר יותר.
אחר הצהרים הוא שוב עשה ריקוד. באמצע פנה לנוכחים ואמר לכל אחד: "נכון שאתה לא תרקוד אתי, ואתה – בטח לא תרקוד אתי, ואתה ודאי שלא… הספסל הזה ירקוד אתי!". הוא הרים את הספסל הרחב שעליו היה יושב ולומד, תוך שהוא כותב חדושי תורה, ונשא אותו על כתפו. פתאום התחיל לרוץ אתו את המדרגות עד הגג שבו היה המנין בימים הנוראים, ורקד עמו בהתלהבות, ספסל שלמדו עליו תורה שנה שלמה ראוי לרקוד אתו!
שנים מאוחר יותר נזכרתי באותו ריקוד… ליד וינה נערך סמינר בהשתתפות שבעים משפחות. בין המרצים היו הרב יגן זצ"ל ולהבדיל בין חיים לחיים רבי דן סגל שליט"א. היינו צריכים ויזה ולא הצלחנו לקבל. לא ידענו מה לעשות. הרב יגן קבע: "נעשה כוונות ונעבור בלי ויזה"… הוא הורה לנהג הגוי להתקדם, והלה עבר את כל הגבולות בלי שאף אחד עצר אותו. הגענו לבית הכנסת של המהר"ל, ושאלנו אם יש שם משהו שהמהר"ל עצמו השתמש בו. הראו לנו סטנדר שעליו הוא למד והתפלל. ההתרגשות היתה גדולה. תפסנו את הסטנדר ורקדנו אתו שלושת רבעי שעה – "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, צדיק כתמר יפרח…". הרגשנו שאנו רוקדים עם המהר"ל עצמו…
באותו רגע נזכרתי ברקוד של ה"חזון איש" עם הספסל שלו. עמל התורה על ספסל שנה שלמה גורם שהספסל הזה יהיה שוה. זה לא סתם עצים ואבנים, זה ספסל של עמל התורה!
יום שמחת תורה חותם את הימים הנוראים הנותנים לנו כוחות וחשק לעבודת ה' למשך כל השנה כולה.
(מתוך הספר 'אריה שאג' סוכות)