לכפר עליכם לפני ד' אלוקיכם (ויקרא כג כח)
סיפר לי הרבי מקופיטשניץ זצ"ל, מארצות הברית, מאדמו"רי בית רוז'ין: הגעתי לארצות הברית כפליט, בראשית המלחמה. נמלטתי מאוסטריה הכבושה, ממש בדקה האחרונה. הגעתי כפליט, לא ידעתי אנגלית, יסדתי בית מדרש והתפללו בו יהודים שכמהו לבית העתיק, לניחוחות מורשת אבותיהם.
יום אחד באה אשה בוכיה. סיפרה שהיא אלמנה, מתמודדת לבדה עם קשיי הקיום וכל נחמתה בנה יחידה, אין לה מלבדו איש בעולם. ועכשיו, עומד הוא לשאת גויה לאשה. עולמה חרב עליה בשנית. אבל כל תחנוניה נפלו על אזניים ערלות. בנה סבור שארוסתו היא נערה נפלאה ותהיה כלה מסורה והם עוד ישביעוה רב נחת, עוד תראי. בטוח שאמו שבויה בסבך דעות קדומות, ומבקשת להפר את אושרו. בצר לה באה אל הרבי. שהרבי ידבר עם בנה וישנה את דעתו…
הסביר לה הרבי שאין סיכוי. הוא אינו שולט באנגלית, והבחור וכמעט ואינו מבין אידיש, ומה לו ולרבי. הן יודע הוא שהיהדות מתנגדת לצעדו, והיהדות אינה מחייבת אותו. אמרי לי, תפילין הוא מניח? לא. שבת הוא שומר? לא. אז מדוע את סבורה שאשכנעו.
שמעה ומעין דמעותיה נפרץ, גלשו כאשד והמסו את הלב. טוב, תביאי אותו, ננסה.
הבחור הגיע, שחצן ומתריס. אמו אמרה לו לבוא, ובא. אבל שהרבי לא יחשוב שדעתו תשתנה. נחרץ הוא בהחלטתו לשאת את הנערה.
אמר לו הרבי: הרגע, איני אוסר עליך ואיני מנסה לשכנע אותך, הרשה לי רק לספר לך סיפור שארע עמי תשמע ותחליט.
הבחור התישב. חשדנותו לא פגה, אבל התרופפה מעט.
סיפר הרבי, שבתקופה שלפני המלחמה התגורר בוינה, בירת אוסטריה. הגרמנים השתלטו על המדינה ב"אנשלוס" הידוע, האיחוד בין שתי האומות הדוברות גרמנית, והחלה העוינות וההתעללות ביהודים. ב"ליל הבדולח", ליל הפרעות הזכור לשמצה, נשרפו מאות בתי כנסת וקלגסי הגיסטאפו התדפקו על דלתו, אסרוהו באישון ליל והשליכוהו למרתפי הבולשת האכזרית. עיניו הסתגלו לאפלולית, וזיהו שתי קבוצות שהתגודדו במרתף רחב הידים. בצד האחד גנחו יהודים מוכים וחבולים, זבי דם ושבורי אצבעות וגפיים. אלו שעברו את מסכת החקירות, ההשפלות והעינויים. בצד השני הצטופפו יהודים נפחדים ומבוהלים אלו שממתינים לתורם בלב הולם…הצטרף אליהם.
לידו עמד יהודי מגולח, גלוי ראש, ודפק ראשו בקיר. הך, הך, הך, נראה היה, שדעתו השתבשה.
הרבי הזדעזע. פנה אליו בקול רך, אבהי: "מה אתה עושה?"
אין תשובה. רק חבטות עמומות: הך, הך, הך.
אחז בידו בעדינות: "חדל, יהיה טוב, נעבור את זה"…
הלה הביט בו בעינים בוערות באש זרה: "לא מגיע לי לעבור את זה, לא מגיע לי לחיות"…
"את זה תשאיר לקדוש ברוך הוא להחליט, אנו מצווים לשמור על חיינו"…
"לא, אני יודע, לא מגיע לי לחיות!" יבב האיש.
"מדוע אתה חושב כך" שאלו הרבי.
פתח האיש וסיפר, שהוריו הגרו מגליציה לאוסטריה מדוחק פרנסתם. הם היו יראים ושלמים, ואילו הוא התרחק מדרכם ופרק עול תורה ומצוות. סבלו, והבליגו. אבל משהודיעם שהוא עומד לשאת נכריה לאשה, הודיעו שזה הגבול, מבחינתם. הוא מתנתק בכך מהיהדות, ומתנתק גם מהם. לעג ואמר שהם שבויים בדעות קדומות, שהם מנסים למנוע ממנו את אשרו. דבריו נפלו על אזנים ערלות, והם ישבו עליו "שבעה". אתה יודע מה זה?
הבחור הנהן בראשו, היה מרותק.
טוב, בז להוריו ורחם על אפקם הצר. הם בסך הכל מאמללים את עצמם, הוא ימצא את אושרו עמה. עשרים שנה הוא חי איתה.
"עשרים שנה, רבי! הורי מתו ביגונם, ואני בזתי להם. ועכשיו השתלטו הגרמנים על אוסטריה ופרסמו את חוקי הגזע. אסור ליהודי לשאת גויה ואסור ליהודיה להנשא לגוי. אבל איש לא ידע שאני יהודי. עשרים שנה שלא דרכתי בבית הכנסת, גם לא ביום כפור, רבי! ואמש, אמש היא פנתה לשלטונות והצהירה שאני יהודי. השליכו אותי למרתפי הגיסטאפו, והעבירו לבעלותה את ביתנו המשותף ואת חשבון הבנק, יאמר לי הרבי, האם מגיע לי לחיות?!"
הרבי התייפח כשנזכר וציטט, האיש התייפחה כששמעה, והבחור קפץ מן הכסא ודילג לפתח החדר. שם ידו על מזוזה ונשבע שהוא עוזב את הנערה!
("והגדת" יום כיפור)