איש כופר נפשו
אדם חי עוד יכול לעשות, אבל אלה שכבר מתו, מסכנים. אינם יכולים לעשות כלום, ממש מסכנים, לכך התחלתי לתת עבורם צדקה לקופת העיר מהשבוע.
הם מסכנים כמו רעבים, לא יכולים לזוז בכוח עצמם, וזה כזה חסד שאין לתאר. חסד זה הרי מהדברים הכי גדולים, ויש חסד לחיים וחסד למתים, וכתוב בתורה שחסד עם המתים נקרא חסד של אמת, מפני שאם אחד עושה לשני חסד, יכול להיות שהשני יחזור ג"כ ויעשה איתו חסד, ישלם לו תמורת החסד, משא"כ מת לא יכול להחזיר.וזה מדובר בחסד שעושים עם הגוף של המת, מה שהולכים להלוויה אמנם כל מה שעושים לטובת המת נחשב חסד עמו.
ובספר סוכת שלם לר' אליהו מגריידיץ, היה צדיק מאד גדול, מביא קל וחומר, דהנה הגוף אינו עיקר האדם, אלא עיקר האדם זה הנשמה, וא"כ אם כשעושים חסד עם הגוף זה כ"כ גדול, על אחת כמה וכמה אם עושים חסד עם הנשמה, שזה העיקר, בוודאי חסד כזה עוד יותר מצווה, ועוד יותר גדול, לכן הוא עושה חבורות חבורות שילמדו לעילוי נשמות הנפטרים כדי לעשות עמהם חסד.
כי באמת האדם אחרי שנפטר הוא מאוד מסכן כי הוא לא יכול לעשות כבר שום דבר, ולא רק שלא יכול לעשות דברים גופניים, אלא גם "הנשמה" לא יכולה יותר לפעול, וכל זמן שבן אדם חי, כל מה שהוא עושה הוא זוכה שיהיה לו זכויות גדולות מאוד, ומה שהמצווה יותר גדולה זוכה יותר, אבל אחרי שנפטר, הוא שוכב וכבר לא יכול לעשות שום דבר כדי לעלות, לכן כל משהו שעושים בשבילו, זה כ"כ חסד, חסד ממש של אמת, כי הוא לא יכול להחזיר, והוא בעצמו לא יכול לעשות שום מצוות, לא רק בגוף אלא גם בנשמה, לכן אומר שם שזה חסד הכי גדול לעשות חסד עם הנשמות של המתים, יותר ממה שעושים עם הגוף של הנפטר.
שמעתי מרבנו שמנהגו כל בוקר להניח בקופות צדקה כמה מטבעות ואומר שיהיה לטובת נשמת אבי ואמי, אחי ואחותי, ועבור ר' שמחה זליג, וחתנו, ועבור מח"ס ברכת הארץ ר' יהודה לייב מאשבוים זצ"ל, וכל אלו שנהרגו במלחמה, וכל המתים שלא עברו עליהם י"ב חודשים.
והוסיף רבנו אל תחשבו שכיון שזה רק פרוטות אין בכך כלום, אלא זה חשוב מאד למתים ואני מזכיר את חברי וידידי, אבל איני יכול להזכיר את כולם, ומזכיר לפחות את אותם שאח"כ לא ישאלו אותי למה לא הזכרתי אותם, (אמרתי לרבנו שבאביו ואמו יש גם מצווה מכבדו במותו, אמר רבנו שזה נכון)
פעם אמר שבאביו ואמו אין צריך להזכיר שעושה לעילוי נשמתם, דממילא כל מה שעושה הוא מכוחם ונזקף לזכותם (את הרבנית רבנו לא מזכיר כי ב"ה יש לה צאצאים). אמר, אני מסתפק אם צריך לתת צדקה עבור הגאונים שלא זכו לזש"ק, אבל יש להם ספרים שזכו להוציא ולומדים בהם, כגון החזו"א, האור שמח. עוד אמר מה שאני מזכיר כל יום המתים שעדיין לא עברו עליהם י"ב חודש, כי אולי יש ביניהם כאלו שאין להם ילדים שידאגו להם. (אמר לי רבינו שכמובן ששייך גם זכות צדקה לחיים). הגה"צ ר' ראובן מלמד אף שלא זכה לזש"ק אבל יש ספרים שלו. אמר רבינו אני אף פעם לא מזכיר בספרים שלי שמות של אנשים שבימינו, חוץ מר' ראובן מלמד שהעיר לי הערה, וראיתי שרוצה שאכתוב בשמו, וכיוון שאין לו ילדים הזכרתי שמו. היה צדיק גדול, היה קם כל יום הרבה לפנות בוקר ולומד, גם עבודת התפילה שלו הייתה גדולה. (עי' הפרק על ספרי רבינו). נסתפקתי דהנה מצד אחד כתוב בספרי המקובלים דלהזכיר שם זה מעורר דינים, מצד שני אני רוצה להזכיר שמות ולתת עבורם צדקה, מסתמא הטובה מזה עולה על הבעיה של הזכרת השם. והנה חשבתי השבוע על דודי זקני (אלטער פעטער) ר' משה אברן ב"ר שלמה חיים ז"ל אח של סבתא שלי, נפטר בשנת תרס"ג, נהג בהוראה ארבעים שנה, (מג"ש אצל ר' גרשון תנחום) והוא נפטר ללא ילדים,
אדם חי עוד יכול לעשות, אבל אלה שכבר מתו מסכנים אינם יכולים לעשות כלום, ממש מסכנים, לכך התחלתי לתת עבורם צדקה לקופת העיר מהשבוע. הם מסכנים כמו רעבים לא יכולים לזוז בכוח עצמם, וזה כזה חסד שאין לתאר. וסיפר שנותן כל יום פרוטה עבור אחד שצריך לבקש ממנו מחילה נפטר לפני הרבה שנים, מחלתי לו. רבינו ביאר באורך מה יש מזה שלא למחול מה יש לי מזה שההוא יהיה בגיהנום?
(נלקט מתוך צדיק כתמר יפרח)