הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
מבט קל בלוח השנה מגלה כי יום חמשה עשר בשבט, הוא ט"ו בשבט, עומד אחר כותלנו. שווקי הפירות הטריים והיבשים כבר הומי אדם, מדפים עמוסים בשפע ניחוחות וצבעים נראים בכל קרן רחוב, גם אנו – בני האדם, נרגשים לקראת ראש השנה לאילנות… התפילה על האתרוג כבר הורדה מהמדף העליון, מגשים עמוסי פירות כבר נשלחים מהחנויות השונות, בדרכם לשולחן ערוך של פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. בט"ו בשבט, נהגו קהילות ישראל לעטר את השולחן במבחר פירות, לאכול מהם ולהודות לבורא על מגוון הפירות המתוקים לחיך ויפי מראה. הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל בספרו 'מועדיך לחיים' מוסיף ומגלה, כי המטרה בעריכת השולחן בפירות רבים ומשובחים, היא פשוט כדי לברך עליהם – לזכות לברך ברכות הנהנין בכוונה על כל פרי ופרי.
אמירת הברכה על כל דבר מאכל או משקה, הינה פעולה שגרתית שאנו עושים עשרות פעמים מדי יום. הבה נתבונן בגודל השעה של אמירת הברכה, הבה נבין טוב יותר כי הברכות הינן מתנה יקרת ערך, ויש להן כח משמעותי לחיים שלנו…
היה זה לפני כמה אלפי שנים. בתקופה רוויית אסונות קשים, תיקן דוד המלך שכל יהודי יברך מאה ברכות בכל יום, כשבכך הוא מגלה שהברכות מעניקות הגנה למברכים אותן, ושבזכותן ייפתחו שערי ישועות ונחמות. וכך נפסקה ההלכה, כי חייב כל יהודי לברך מאה ברכות בכל יום, המורכבות מהברכות שאנו אומרים בתפילות היום, ומברכות הנהנין – על מאכלים ומשקאות, המשלימות את המנין למאה ויותר. כדי שאכן 'נתחמש' באותה הגנה ייחודית העוטפת אותנו באמירת הברכות, כותב בעל ה'ספר החיים' זצ"ל כי על הברכות להיאמר בכוונה, תוך התבוננות מה אנחנו עושים עכשיו ומה משמעות המילים היוצאות מפינו. אם נברך את הברכות בכוונה ובצורה הראויה, נזכה באותה שעה לשמירה מפני כל פגע רע. הרי אנו זקוקים כל כך לביטחון, לשמירה. אנו מברכים מדי יום את המאה ברכות בכל מקרה, כמה כדאי לברך אותן בכוונה, במחשבה, בהתבוננות. להבין כי ברגע אמירת הברכות אנו ניצבים מול מלכו של עולם ומדברים אליו, להעריך את הרגע בו אנו מתחברים למלך העולם באמצע היום, באמצע שום מקום…
שעת אמירת ברכות, היא שעה נשגבה. אף שהיא מתרחשת כמה פעמים ביום, אך זה לא מפחית מערכה, ולא משנה את העובדה הפשוטה שכשיהודי מברך, הוא מדבר עם בורא עולם, משוחח עמו בהתרגשות. היש מעלה גדולה מזו? וכל כך קל להתחבר: רגע לפני אמירת ברכה, כדאי לעצור ולהתבונן עד כמה אנו 'ברי מזל' שאנו יכולים באמצע היום לפנות לבורא עולם, אבינו היקר, ולהודות לו! כמה כדאי להרהר לרגע במשמעות המילים, בהן אנחנו – בני אנוש פשוטים – מודים לבורא עולם על רוב טובו! אפשר גם 'לשדרג' את הקשר הזה: לומר את הברכה מתוך הכתב, כדי להגביר את הריכוז. אפשר גם לאומרה בקול רם, ולהרוויח בכך שההודאה נובעת מעמקי הלב בקול גדול, וגם לזכות יהודי נוסף לענות 'אמן'.
זוהי ברכה בכוונה, זה בהישג יד! כשאנו מברכים כראוי – אנו זוכים לפתוח שערי שמיים שירעיפו עלינו שפע טובה, זוכים לשמירה והגנה, וגם מנצלים את ההזדמנויות הרבות האלה להתקרב לבורא עולם. איזו עסקה כדאית!
החיסון נגד שחפת
את הסיפור המצמרר הבא, שמענו מכלי ראשון, מפי הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, רבה של רמת אלחנן. בהיותו אברך צעיר, התגורר הרב זילברשטיין בשכנות לאדמו"ר הרה"ק רבי יחיאל יהושע מביאלא זי"ע, וזכה להיות עד להנהגתו ודרכיו. אחד ממנהגיו היה, כי בכל יום חמישי היה מגיע לביתו השוחט, רבי יצחק ויינר, ושוחט עוף עבור הרבי. הרבי היה עומד לצדו בעת השחיטה, וממתין לקיים מצוות 'כיסוי הדם', עליה הקפיד עד מאוד. עם סיום השחיטה, היה הרבי מתכונן ביראה, וכשהוא מתנועע בדבקות היה מתחיל לברך: "ברוך אתה… אשר קדשנו… על כיסוי הדם!" וקולו הולך וחזק מאוד, מברך בהתלהבות עצומה, וכל גופו רוטט מהתרגשות…
שבת זו היא 'שבת יארצייט' לרבנית שושנה עליזה זילברשטיין ע"ה, יהיו הדברים לעילוי נשמתה: הרבנית נהגה להעמיד את ששת ילדיה בחלון הבית בעת השחיטה וכיסוי הדם, כדי שיוכלו לראות את הרבי בעבודת הברכה. "שיראו הילדים וילמדו מהי ברכה בכוונה, שילמדו איך יהודי מברך ברכה!", הייתה אומרת בכל עת, ואף הילדים היו ממתינים בציפיה דרוכה ליום חמישי, לראות את עבודת הרבי בברכה על כיסוי הדם.
פעם אחת, סיפר הרב זילברשטיין לרבי כי רעייתו מעמידה את הילדים בחלון הבית, כדי שיראו וילמדו מהי החשיבות של ברכה בכוונה, ועד כמה הילדים מתרגשים ומצפים לקראת המעמד השבועי. למשמע הדברים, פתח הרבי מביאלא והשיב בסיפור מזיכרונו, מעשה שהתרחש אצל זקנו הגדול, הרה"ק מביאלא זי"ע, בפולין…
אל חדרו של הרבי נכנס יהודי אחד, ומעיניו נשקף כל העצב שבעולם. "רבי קדוש", אמר האיש, "נדבקתי במחלה האיומה 'שחפת', ואני סובל נוראות ממנה. כל יום, כל היום, וגם בלילות, אני משתעל ומשתעל ומשתעל…". כאילו כדי לאמת את דבריו, קטע האיש את שטף דיבורו והחל להשתעל. שיעולים עמוקים וכואבים, עמוק מתוך הריאות, שיעולים שלא פסקו במשך דקות ארוכות. פניו האדימו, ראשו הסתחרר, חזהו כאב, והוא ממשיך ומשתעל…
אחרי דקות ארוכות הצליח האיש לשלוט בשיעולו, ואחרי מנוחה קלה הוסיף בעיניים זולגות דמעות: "רבי, יש לי אשה וילדים בבית, ואני עדיין איש צעיר. אך המחלה הנוראה מפילה חללים, גם אני נדבקתי בה, ותיכף יעבירוני להסגר כדי שלא אדביק אחרים, שם אשהה עד יום מותי בייסורים קשים ומרים… רבי, הצילני נא! עוצה לי עצה וברכני נא בברכה שאוכל לצאת מהמחלה הנוראה הזו שמאמללת את חיי…". היהודי השתתק והביט ברבי, היושב לפניו בעיניים עצומות, וראשו אפוף שרעפים… שעה קלה נמשכה השתיקה המתוחה, ולפתע הרים הרבי את עיניו ושאל קצרות:
"אתה רוצה לחיות?" – – –
"בוודאי!", השיב היהודי, "בשביל זה באתי… אני מבקש עצה וברכה להציל את חיי!".
"יש לי עצה בשבילך", השיב הרבי. "קבל על עצמך לומר ברכות בכוונה. בכל ברכה שאתה אומר – תעצור לרגע, תחשוב שאתה מדבר עם מלך מלכי המלכים, תכוון באמירת הברכה את כוונת המילים, הכוונה הפשוטה והמובנת לכל. אם תקבל על עצמך ותנהג כך – מובטחני שתזכה בחיים חדשים!". האיש הודה לרבי בהתרגשות ויצא את החדר. עוד באותו יום החל להקפיד לברך ברכות בכוונה, ומני אז לא יצאה מפיו ברכה שלא התכוון אליה, לכל מילה, למלוא מובן כל מילה. בביקור הבא אצל הרופא התברר כי המחלה נסוגה אחור, ובתוך תקופה קצרה שב האיש להיות אב שמח ומאושר!
לברכה יש כח! יש לה עוצמה. ברכה בכוונה – מספקת שמירה והגנה, שמהווה סגולה בדוקה ויעילה. הבה נקבל על עצמנו לברך בכוונה, כי הברכה בכוונה יכולה להציל אותנו, פשוטו כמשמעו!
מול מחלות קשות וחשוכות מרפא, מול מצוקות קיומיות יומיומיות, יהודים טובים מחפשים כל דרך וכל עצה לזכות לישועה, לשמירה, לרפואה. הנה הכלי השימושי והיעיל ביותר, כלי זמין בכל שעה ובכל מקום – לברך ברכות בכוונה, כי לברכה בכוונה יש כח ועוצמה לאין שיעור, יש לה יכולת להשפיע רפואה ושפע! כמה חשוב לדעת ולהבין מהי ברכה ואלו משמעויות טמונות בה, להפנים שברכה מברכים בכוונה, עוצרים את המרוץ, מבינים כי אנו נושאים עכשיו תפילת הודאה נרגשת לבורא עולם שזיכה אותנו בדבר מאכל או משקה פלוני. ברכה היא לא אמירה – ברכה היא תפילת הודאה מעוררת לב, הבה נאמר אותה כמו שצריך, ונזכה!
בעקבות איזה נס רקד האב כל הלילה?
השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת. טל של שחרית כיסה את היקום. השמש החלה עולה, וגם בבית משפחת טויסיג בבתי אונגרין שבירושלים, החל הבוקר להאיר. הילדים שזינקו מהמיטות הופתעו למראה שנגלה לעיניהם… אביהם, הגה"צ רבי יחזקאל טויסיג זצ"ל, הסתובב בבית בשמחה רבה כשנהרה שפוכה על פניו, וצעדיו עליזים. ניכר היה כי בשורה טובה מאוד שמע…
"אני זוכר", מספר אחד הילדים דאז ומפליג בזכרונו עשרות שנים לאחור, "כי שאלתי את אמי ע"ה האם אחותי הגדולה התארסה. עד כדי כך הייתה אווירת העליצות בבית, עד כדי כך הצליח אבא לשדר סביבו אווירה של שמחה וששון. הייתי בטוח ששמחה משפחתית משמעותית קרבה…". הדקות חולפות, והילדים אינם מבינים את פשר השמחה הפתאומית בבוקרו של יום. ילדים הם עם חכם ונבון במיוחד, הם הפעילו את חושיהם המחודדים בניסיון להגיע לפתרון התעלומה. אך עדיין לא התברר כל פתרון לחידה – לכבוד איזה מאורע שמח אבא כל כך?!
"בצהריים נספר", אמרו ההורים לילדים, וזירזו אותם להתלבש ולהתארגן ללימודיהם. הילדים יצאו את הבית שמחים וטובי לב, אך בלבם קיננה החידה שעתידה להיפתר בעוד כמה שעות – למה שמח אבא כל כך עם שחר?
בשעת הצהריים, עם שוב הילדים ממוסדות הלימוד, פתח אבא וסיפר:
"ילדים יקרים ואהובים שלי! היה לי נס באמצע הלילה – – -"
"נס?!" – תמהו הילדים, באיזה נס מדובר? ממה ניצול אבינו בעיצומו של ליל? "הסכיתו ושמעו. אספר לכם את כל השתלשלות העניינים… בוודאי ידעתם", פתח האב, "כי כשיהודי חפץ לאכול או לשתות ומברך ברכה, הוא לא רק ממלמל כמה מילים מהירות וחפוזות, בדרך לאכילה או לשתייה הרצויה לו, כי הברכה שאנו אומרים – היא הזדמנות בה אנו פונים לבורא עולם ומדברים אתו, מבקשים את רשותו לאכול ומודים לו על טובו"… הילדים לא הבינו עדיין את הקשר בין נושא הברכות לנס המדובר. הם נעצו באביהם מבטים מופתעים ומסוקרנים, האב המשיך ואמר: "כשמדברים עם מלך לא עושים זאת בחוסר תשומת לב, כבדרך אגב או משהו כזה. כשמדברים עם מלך מתרכזים, עוצרים את שגרת היום. כשמדברים עם מלך צריכים גם להיות לבושים באופן מכובד…
"כדי לחזק את ההבנה הזאת בלבי, קיבלתי על עצמי את מנהגו של אבי זצ"ל, לברך כל ברכה לבוש בחליפה וכובע, ממש כמו בתפילה. כשאני מברך בצורה כזו – אני מכבד את המלך עמו אני מדבר, אני מרגיש שאני מודה לו עכשיו, והברכה שלי נאמרת בכוונה, בהתבוננות, מתוך מחשבה והבנה…"
עד כאן הילדים הכירו היטב. מילדותם אביהם מחנך אותם לברך כמו שצריך – בכוונה, בקול, בהתרגשות על הזכות לדבר עם המלך ולהודות לו, ואין כמו אביהם המשמש דוגמא אישית חיה וקיימת… אך עדיין החידה לא באה אל פתרונה – למה אבא שמח כל כך הבוקר? מה היה הנס הגדול שקרה לו? "ובכן ילדים יקרים", המשיך האב, "תקשיבו מה קרה אתמול בלילה. באמצע הלילה עליתי על יצועי, ולפתע הרגשתי צימאון לשתות. ניחא, עוד לא נרדמתי, מה הבעיה, אוכל לקום לשתות… אני מוזג לעצמי כוס מים מהברז, וכבר מקרב את הכוס לפי, ואז – – – ", אומר האב בקול גובר והולך, "אני נזכר כיצד מברכים. יש להתכונן לברכה כיאות… הלכתי לחפש את החליפה והכובע, אך הם נמצאים בסלון, בו אתם ישנתם שנת ישרים, כיצד אוכל להדליק את האור ולהפריע את מנוחתכם?!
"ניסיתי לחפש בחושך, אך העלטה הייתה כה כבידה, שלא הצלחתי למצוא. הרהרתי כי לא נורא – מקסימום פעם אחת, באמצע הלילה, אברך ברכת 'שהכל' בלי כובע, העיקר שהילדים לא יתעוררו, וכבר חזרתי לכיוון הברז… אני לוקח את הכוס ביד, מקרב אותה לפי, ומתחיל לומר 'ברוך…' ואז, באותה שניה, עצרתי את עצמי, הצטמררתי לרגע. מה? שאני אברך בצורה כזו? שפעם אחת בחיי תהיה לי ברכה שלא נאמרה בכבוד הראוי כפי שקיבלתי על עצמי? האם בשביל כוס שתיה אחת כדאי הדבר לברך פעם אחת בלי הכוונה הראויה? עצרתי את עצמי, והחלטתי שעדיף להדליק את האור לרגע, ולחפש את הכובע. בדקתי כי שנתכם עמוקה, והחלטתי כי הסיכויים שתתעוררו קלושים. מיהרתי להניח את הכוס על השולחן בסלון ולהדליק את האור לשניה אחת, מצאתי את הכובע בהבזק אור של רגע, אבל בדיוק באותו רגע מצאתי עוד משהו, איזה נס!".
הילדים עצרו את נשימתם במתח. מה עוד אבא מצא? מהו הנס הגדול? מי הגיע לסלון ונמצא אך בנס?
בקול רועד מהתרגשות סיפר אבא: "אני מניף את הכוס בידי, ואני רואה בתוך הכוס נמלה. נמלה חיה וקיימת! שרץ טרף שאסור להכניס לפה משייט במרחק סנטימטרים ספורים משפתיי! איזה נס! תארו לעצמכם שהייתי שותה בלי להדליק את האור – הרי הייתי שותה את המים עם הנמלה, ולא עלינו עובר על חמישה איסורים בבת אחת באכילת שרץ שאינו כשר! איזה נס שמצאתי את הנמלה הזו! מרוב שמחה והודאה – לא הייתי מסוגל להיכנס למיטה, רקדתי עד כלות כוחותיי כל הלילה…
"ראו נא בניי עד כמה אמירת הברכה כראוי הצילה אותי והגנה עליי – הלא בזכות זאת זכיתי להינצל מאיסור אכילת שרצים!". האב סיים לדבר, עיניו נצצו, שפתיו התרחבו. הילדים הביטו בו בהערצה ושמחו עמו, השמחה הפכה לשמחה משפחתית של ממש. "עברו מאז קרוב ליובל שנים, ועדיין זיכרון השמחה הגדולה והנס העצום עוד חרוט בלבי, הותיר בי וביתר אחיי חותם בל יימחה עד כמה כדאי להקפיד על צורת הברכה!", אומר אחד הבנים שהיה עד למעשה, הוא המשפיע הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א, ממנו שמענו את הסיפור כולו.
כשאומרים ברכות בצורה הראויה, הברכה מקבלת משמעות אחרת, עילאית. כך לא נסתפק אם בירכנו אם לאו – כי זכרון הברכה חקוק בליבנו, חי וקיים. כמה עדיף לומר ברכה מתוך הסידור כדי להתרכז, כמה כדאי לברך בקול רם כדי להגביר את הכוונה, ובעיקר – כמה חשוב ורצוי לחשוב – הרי אנחנו מדברים עכשיו עם מלך מלכי המלכים!
בשביל זה כדאי לחיות!
בירושלים של מעלה, התגוררה אשה אלמנה ומבוגרת, שהייתה בעלת ייסורים ומכאובים קשים. בגילה המתקדם כבר סבלה ממספר מחלות בעת ובעונה אחת, ובכל עת הייתה מתייסרת וכאובה… המהרי"ל דיסקין זצ"ל, שהתגורר באותה עת בירושלים, נהג לעלות לביתה מדי ערב חג, לברכה בברכת החג בפנים מאירות ומלבבות ולשמח את לבה. קבלת פני הרב גרמה לה להתרגשות ולשמחה, והיא התאמצה לקבל את פני הרב בכבוד ככל יכולתה, ולהשתדל להיראות בצורה מכובדת, למרות מצבה הלא נעים…
באחד החגים, בעלות המהרי"ל דיסקין לבקרה, הופתע לשמוע את בקשתה: "יברכני נא הרב בברכה לאריכות ימים ושנים"… לא הצליח הרב לכבוש את הפתעתו, ושאל בקול: "לו היית מבקשת ברכה לרפואה, כי אז ניחא. לו היית מבקשת ברכה להטבה במצבך – גם ניחא. אך ברכה לאריכות ימים? בשביל מה? הן כבר זכית לחיים ארוכים, יש לך דור ישרים מבורך, ואת סובלת ומסובבת בייסורים קשים. לשם מה ברכה לאריכות ימים?!". חייכה האשה חיוך נוגה, והשיבה: "יאמין לי כבוד הרב כי הצדק אתו. בגילי, קשה להאמין כי חיי ישתפרו, ובכל זאת, אני מבקשת עוד שנות חיים… אסביר לכבודו: פעם בשבוע, מגיעה האחות הסועדת אותי, רוחצת אותי, מנקה את סביבתי, ומזכה אותי בכמה דקות של נקיות. באותם רגעים אני יכולה לזכות לברך ברכה אחת או שתיים, ואכן, אני ממהרת לנצל את ההזדמנות ולברך…
"בשביל ברכה אחת, אפילו בשביל ברכה אחת! כדאי לי לסבול עוד שבוע שלם של צרות ומכאובים בחיי, כדי שבסוף השבוע אוכל לברך עוד ברכה אחת, לומר עוד פעם אחת 'ברוך אתה השם אלוקינו… שהכל נהיה בדברו'!", סיימה האשה בהתרגשות…
בשביל ברכה אחת כדאי לחיות, בשביל ברכה אחת כדאי לסבול, בשביל ברכה אחת כדאי לחכות שבוע ימים! אם זכינו ביכולת לברך, לא ברכה אחת, לא פעם בשבוע – מדי יום! יותר ממאה פעמים! – כמה נודה בהתרגשות על כי זכינו לכך, נעריך את הזכות הזו, ונברך את הברכות בכוונה ובצורה הראויה!
(מתוך הספר 'פניני פרשת השבוע' הרב קובלסקי)