"ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים" (ח', ב')
בחג הפסח אנו מציינים וחוגגים את יציאתנו משעבוד מצרים לחרות עולם. ברם, המשנה (אבות פ"ו מ"ב) דורשת מהפסוק: "והלחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלחות" (שמות לב, טז), אל תקרא חרות אלא חרות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".
למדנו, כי גם אדם שהיה עבד נרצע במשך עשרות שנים ונגאל משעבודו, אינו נחשב עדיין כעומד ברשות עצמו, כיון שבן חורין אמתי הוא רק מי שעוסק בתורה הקדושה ולומד אותה כהלכה.
והנה, הגמרא (שבת לא.) מביאה את דברי הלל לגוי שביקש ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת: "דעלך סני לחברך לא תעביד", כלומר מה שלא היית רוצה שיעשו לך אל תעשה לחברך.
לפני ארבעים שנה, זימן אותי הקב"ה למפגש עם פרופסור יהודי נודע, מבכירי משרד הבריאות בארצות הברית.
בפעם הראשונה שנפגשנו שאל אותי הפרופסור: "למה הגויים מפרשים את דברי הלל באופן חיובי, כלומר: מה שהיית רוצה שיעשו לך תעשה לחברך. ואילו היהודים מפרשים את הדברים באופן שלילי, מה שלא היית רוצה שיעשו לך אל תעשה לחברך!".
השבתי לו במשל: הבה נתאר לעצמנו שלושה אנשים המתמודדים על משרה נחשקת, מוערכת ומכניסה. אחד מהם הוא איש מתוחכם המסוגל לסכסך בעורמה בין שני מתחריו, כך שבסופו של דבר התפקיד הנכסף ייפול לידיו כפרי בשל. מדובר באדם כה ממולח, שיכול לסובב את העניין מבלי שאיש יידע לעולם כי הוא זה שבחש באחורי הקלעים והדיח את עמיתיו מן ההתמודדות. מאידך גיסא, אם לא ינהג בדרך זו אף אחד לא יידע כי התגבר על מידותיו ולא פעל כפי שהיה מסוגל לפעול. אף אחד לא ייתן הכרה על כך, איש לא יעריך אותו על האיפוק שגילה.
הדבר היחיד שיכול למנוע ממנו להכשיל את עמיתיו היא עצתו של הלל הזקן שאמר: "מה דסני עלך לחברך לא תעביד" – הרי לא היית רוצה שיעשו את זה לך, אז גם אתה אל תעשה את זה למישהו אחר! לכן אנו מפרשים את דברי הלל לשלילה, כלומר שגם בעת שאף אחד בעולם לא יידע על מעשיך, עליך לזכור לא לעולל לחברך את מה ששנוא עליך.
אבל יש פה עומק רב מעבר לכך. אדם בלי אמונה חושב שהוא מנהל את העולם. וממילא הוא צריך מניע כבד משקל כדי שלא להיתקל בזולתו. לעומת זאת, אדם שיודע כי יש בעל הבית לבירה, יש בורא לעולם הרואה הכל, יודע הכל ומנהיג הכל, אין לו כל סיבה לפעול בדרך עקלקלה.
לפיכך נאמר: "ואהבת לרעך כמוך אני ד'" (ויקרא יט, יח). לאדם קשה לחיות עם הרגשה שחברו מרוויח והוא מפסיד, כשהוא יכול לפעול את ההיפך מבלי שאיש יידע על כך. אולם כאשר הוא מחדיר ללבו כי ה' יתברך רואה את מעשיו ורווה נחת מכך שכבש את יצרו ונהג בישרות, נקל לצעוד בדרך ישרה ונכונה.
חבר אמתי – האומנם?
כאשר בן אדם מתנהג באופן נעים, נדיב ומכובד לחברו, אין בכך כל הוכחה כי הוא אוהב אותו. כשהכל הולך כשורה זו לא גדולה לגלות רגשי חברות. אבל כשהזולת נמצא במצוקה וזקוק לעזרה, אז מתגלים חבריו האמתיים שמסייעים לו לצלוח את ים הצרות והמשברים.
שלמה המלך אמר: "ברבות הטובה רבו אוכליה" (קהלת ה י), "אח לצרה יולד" (משלי יז, יז). כשהכל הולך טוב ויפה והאדם מצליח ומשגשג, כולם שמחים לאהוב אותו ולהראות את עצמם כידידיו הנאמנים. אולם רעות אמתית מתגלית רק בעת צרה, כשהאדם פונה לידידיו ומבקש את עזרתם בעודו מצוי בשפל תחתיה.
ואוהביו כצאת השמש בגבורתו
מעשה בשתי אחיות, שאחת מהן מיררה את חיי השנייה והסבה לה צרות צרורות. האחות השנייה יכלה להחזיר לאחותה בכפל כפליים, אבל היא עשתה את החשבון הבא: 'אם אתנקם באחותי, מה יקרה? תהיינה מריבות, היא לא תשתוק אלא תגיב בחזרה, ואבא יהיה בצער. אני לא רוצה שלאבא יכאב, אני לא רוצה שהוא יראה את הילדות שלו רבות. אני חסה על אבא, עדיף לי לסבול את הצרות, כדי שהוא לא יסבול!".
ואכן, האחות האחת המשיכה להציק לאחותה, שלא הגיבה מטוב ועד רע, כשהדבר שנותן לה כוח להחזיק מעמד הוא הידיעה כי אביה רואה כיצד היא שותקת ומבליגה עבורו, אביה יודע מה היא עושה בשבילו!
בדומה לכך, גם האדם יכול להבליג ולהתאפק, כאשר הוא שם אל לבו כי הקב"ה רואה את כל מעשיו ורווה נחת מכך שהוא מעביר על מידותיו.
הגמרא (יומא כג.) אומרת: "הנעלבין ועינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר ואהביו כצאת השמש בגבורתו!".
מאיזו אהבה הם עושים? מהאהבה של מי? מהאהבה של הקב"ה! הם לא רוצים שישררו בעם ישראל לשון הרע, רכילות, מחלוקת ושנאת חינם. לכן הם מעבירים על מידותיהם ושמחים בייסורים, כיון שעל ידי כן הם מוכיחים לקב"ה עד כמה הם אוהבים אותו ועד כמה הם מוכנים לסבול כדי לגרום לו נחת רוח!
נמשלה המחלוקת למכת צפרדע
מכת צפרדע החלה על ידי צפרדע אחת, כבדה ורחבת־ממדים, שדשדשה לאטה מן היאור. המצרים ביקשו לגרש את הצפרדע הענקית שהסתננה לארצם והחלו להכות אותה מכל עבר במלא המרץ. אולם עם כל מכה הגיחו ממנה עוד ועוד צפרדעים, שמילאו את ארץ מצרים בהמוניהן.
לכאורה, לו אדם הגיוני היה עומד מן הצד וצופה במעשי המצרים, הוא היה אמור לפנות בשאלה הבאה: "מה אתם חושבים לעצמכם? יצאתם מדעתכם?! אתם לא רואים שעם כל מכה יוצאות עוד ועוד צפרדעים? המכות לא מועילות מאומה, הניחו לצפרדע לנפשה ותמזערו את המכה!".
אבל זה טבעו של האדם. כאשר הוא פועל מתוך כעס ושכרון חושים, הוא מאבד את שיקול דעתו ומכה לכל עבר בלי שמץ היגיון וללא קורטוב תועלת.
מרן בעל ה'קהילות יעקב' מבאר, כי מציאות דומה מתרחשת בכל מריבה ומחלוקת. כאשר אדם רואה כי חברו פועל נגדו הוא לא טומן את ידו בצלחת, אלא מחזיר לו מנה אחת אפיים. לאחר מכן החבר מחזיר לו וחוזר חלילה, עד ששני בעלי המריבה יוצאים ב'שן ועין', ואש המחלוקת מתלהטת ומתמשכת.
כאשר פונים לאחד היריבים ומנסים להכניס בקרבו מעט היגיון: "תהיה בשקט, אל תגיב, מה אתה צריך עוד הכפשות וביזיונות?", הוא משיב בחמה עיוורת: "לא! הוא עשה לי, אני אראה לו מה זה!" כך, עם כל מכה שאחד מהם נותן לרעהו מגיחות המוני 'צפרדעים' חדשות, ואש המחלוקת מתעצמת ומתגברת עד אינסוף.
לכן בכל מחלוקת, חיכוך ומריבה צריכים לזכור את הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'". זה אכן לא קל לבלום את הפה בשעה שהזולת מפיץ עליך שמועות שווא ומשמיץ אותך ברבים, אבל אם אדם זוכר כי "אני ה'" שהקב"ה מביט בכל המתרחש ורואה כיצד אתה לא מגיב לכל ההשפלות וההלעזות, קל יותר לנצור את הלשון ולהיות מהנעלבים ואינן עולבים.
אם אדם יודע כי כל הסבל והצער העוברים עליו בעולם הזה אינם באים בדרך מקרה אלא מונעים על ידי יד מכונת משמים, הוא מבין כי כל מבזיו הם רק שלוחי השגחה העליונה, שנועדו לייסר אותו על חטאיו. וממילא אין כלל טעם להפנות אליהם מלחמה שערה, אלא לפשפש במעשיו ולהבין בשל מה באה עליו הרעה הזו.
(מתוך 'אריה שאג' פורים פסח)