על מפתן המעבר מישיבה קטנה לישיבה גדולה, אלפי צורבים צעירים, עומדים לעשות צעד קטן, שהוא גדול ומשמעותי מאד לעתידם, ובלבם תחושות ומחשבות על העתיד החשוב והמכריע של חייהם – הישיבה הגדולה!
אחד המוטיבים המרכזיים שסביבו שזורים חיי הישיבה הגדולה, בשונה מישיבה קטנה, הוא ה'שיעור כללי' ו'השיעורים היומיים' שהם הבריח התיכון של חיי הלימוד הישיבתי.
במה שונה השיעור בישיבה גדולה מהשיעור בישיבה קטנה? ומה סודו הקסום והמחשמל של ה'שיעור כללי' בהיכל הישיבה? האם השיעור אכן הוא הכרחי לבנייתו הלימודית והרוחנית של בן הישיבה?
תשובות ותובנות יסודיות במהותו של השיעור בחיי הישיבה, ליקטנו מרב שיח מרומם, מעניין ומרתק, שערכנו לפני כשנתיים במעונו של הגאון הגדול רבי משה הלל הירש שליט"א ראש ישיבת סלבודקא וחבר מועצת גדולי התורה, לשם באו והתכנסו הגאון רבי יגאל רוזן שליט"א ראש הישיבה הגדולה "אור ישראל", הגאון רבי אביעזר שפירא שליט"א משגיח בישיבה הגדולה "קול תורה", הגאון רבי שלמה אנגלנדר שליט"א ראש הישיבה הגדולה "בית שמעיה", הגאון רבי חיים קוק שליט"א ראש הישיבה לצעירים "תורת רפאל", והגאון רבי אריה לייב שפירא שליט"א משגיח דישיבת 'פוניבז' לצעירים. כאשר את השאלות הציג והעלה בפני גדולי התורה הרה"ג רבי אביגדור ברנשטיין שליט"א ראש ישיבת תורת חיים בבית שמש ומקרבניטי הארגון העולמי דרשו.
הדברים שקלחו על שולחנו של הגאון הגדול ראש הישיבה דסלבודקא שליט"א, היו טבולים בבליל ניחוחות עתיק יומין שנרקח במסורת בהירה וברורה בהיכליהן של הישיבות מדור דור, ובגלל תוקף בהירותם וחשיבותם נביאם כדברם וכניגונם, כפי שנאמרו בלשונם:
הרה"ג ר"א ברנשטיין שליט"א: אם נבקש להניח את האצבע על נקודת ההבדל בין הישיבה קטנה לישיבה גדולה, נדמה שהדבר הבולט הוא המעמד של השיעור. אם בישיבה קטנה, השיעור עמד במרכז הלימוד, הוא היה הציר שסביבו נע כמעט כלו היום וכל סדרי הישיבה. הכנה, חזרה, א' ב', שעור עיון ושעור בקיאות כל ישיבה קטנה וסדריה, הנה בישיבה גדולה הדגש מוטל יותר על הלמוד העצמי ופחות לכאורה על השיעור. הן לגבי השיעור עיון וכמובן לגבי שעור בקיאות שמפנה את מקומו ללימוד עצמי. השאלה היא, איך בחור צריך להכין עצמו לשינוי הזה.
אני רגיל לומר לבחור צעיר, שיתבונן סביבו ויראה האם ישנו ראש ישיבה אחד, או ראש כולל שזכה לכתרה של תורה, בלא לשמוע שיעורים בצעירותו מפי רבותיו בישיבה.
דבר ראשון להתייגע על דברי הראשונים, להבין אותם ולרדת לסוף כוונתם, ולאחר שדברי הראשונים מסוכמים ומחוורים, ממשיכים את הגמרא, ומחכים לשמוע את השיעור, התוצאה היא שהשיעור מעניק יותר, והסדר לא נראה "ארוך מדי" ואין זמן לשאלות ותהיות "מה לעשות בסדר"...
הרה"ג ר"א ברנשטיין שליט"א: תורשה לנו הערת ביניים – נאמר כאן שבעבר בחורים בישיבות גדולות שמעו שיעורים במשך שעתיים וכיום בקושי נכונים לשמוע שעה, מה הוא מקור השינוי כאן, בסגנון השיעור, או בתכונת השומעים?
הגאון הגדול רמ"ה הירש שליט"א: ישנו הבדל מובהק, שיש בו אולי גם צד חיובי על דורנו. בעבר בחורים נכנסו לשיעורים מתוך מעט מאד ידע על ה'רייד' שבסוגיה. היה צימאון גדול לדעת ולשמוע את דברי הרב, מטבעם של דברים הצימאון הביא ליתר התעניינות בדברי הרב, וממילא לא הרגישו בזמן המתמשך, התוצאה הייתה שדמות הרב ודרך למודו התעצבה בבניין התלמיד. המושג 'תלמיד' היה יותר מוחשי וחזק. אבל כיום את עיקרי הדברים כבר מכירים לבד מתוך הספרים, ולכן כל עניין השיעור הצטמצם מאד, וחסר בחלק של הצימאון לדברי הרב, וגם דמות ה'תלמיד' התעמעמה.
הרה"ג ר"א ברנשטיין שליט"א: הערת המשך: - אם כך אולי צריך לשבת על המדוכה, ולראות כיצד משיבים את עטרת ה'שיעור' לימים ראשונים. אם יורשה נוסיף על דברי ראש ישיבת סלבודקה שליט"א שכיום ישנם שרואים עוד לפני השיעור את שיעורי המגיד-שיעור שהודפסו בספריו, או בכתבי תלמידים, ואז גם התוספת האישית של המגיד שיעור ידועה להם לפני השיעור, מצב כזה דורש התבוננות נוספת על השבת מעמד השיעור.
אני רגיל להגדיר את המושג 'לומדע'ס', שהוא מורכב משלשה דברים: בהירות, ישרות, עמקות. את שלשת הדברים האלו כמעט ולא ניתן להשיג בלמוד מתוך ספרים.
אני זכיתי לשמוע את מורי ורבי מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצוק"ל שכל כולו היה חטיבה אחת של אהבת התורה בעת שאמר את השיעור.... היו כאלו שלא הבינו את השיעור, אבל עצם זה שראו את ה'ברען' ואת הריתחא דאורייתא, זה פעל אצלם והשפיע על למודם ויגיעת התורה שלהם.
הגר"א שפירא שליט"א: בבחרותי, בעת שלמדנו בישיבת "קול תורה", יעץ לנו המשגיח הגאון הצדיק רבי גדליה איזמן זצוק"ל ללכת לשיעורו של מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצוק"ל שהשמיע בישיבת "עץ חיים" בעת שביקר בארץ ישראל. כוונת המשגיח זצוק"ל לא הייתה לעניין החידושים שנאמרו שם, אלא כדי לראות בחוש את להבת אהבת התורה שהקיפה את מרן הגאון רבי אהרן זצוק"ל בעת אמירת השיעור.
הגרא"ל שפירא שליט"א: לרצון של בחור ללמוד בכוחות עצמו, יש גם גורם נוסף מאד פשוט, הרי לומדים באותו אולם עם בני הקיבוץ שהם לא שומעים שיעורים יומיים, ומטבעם של בני הנעורים שהם חפצים להשלים מידתם עוד קודם זמנם, ולכן נראה להם שהם כבר זכאים להיות בדרגה של בני הקיבוץ ובכוחם ללמוד לבד. אין לי ספק שאם בני השיעורים היו לומדים במקום נפרד, היה מעמד השיעורים בעיני הבחורים כפי המעמד של הישיבה קטנה. אינני אומר שזה הפתרון, אבל חשוב שבחור יזהה את נקודת החולשה שלו כדי להתגבר עליה. היה יהודי בשם רבי נחום שמריה ששונקין זצ"ל שלמד אצל מרן הגאון רבי אלחנן ווסרמן זצוק"ל. הוא תיאר בערגה את הבהירות העצומה של שיעורי מרן הגר"א ווסרמן זצוק"ל, ובין דבריו סיפר שכל יום בסיום השיעור היה מרן רבי אלחנן זצוק"ל בוחן את הבחורים על השיעור, ומי ששלוש פעמים לא ידע את תוכן השיעור, היה נדרש לעזוב את הישיבה. אמנם הגילאים בישיבה היו אולי צעירים, אבל מספיק כדי להרגיש בכך קבלת מרות, אלא שכך היה היחס אז בישיבות לשמיעת השיעורים, זה היה מובן ומתקבל מאליו שידיעת השיעור הוא המדד להצלחת הבחור בישיבה.
הגר"י רוזן שליט"א: מעניין לציין שמרן הרב מפוניבז' זצוק"ל ניסה תקופה מסוימת להפריד בין השיעורים לקיבוץ, הם למדו בבניין של בית שצ'רנסקי, אבל הניסיון הזה לא צלח מכמה היבטים.
הגר"א שפירא שליט"א: בישיבת "קול תורה" היו כל השנים שיעורים בלבד ללא קיבוץ כלל, והבחורים התעלו מאד מאד. כשעברו להימנות על קיבוץ בכל הישיבות הטובות, נמנו מיד על הטובים ביותר. יתכן מאד שחלק מהמיוחדות הייתה שבהעדר קיבוץ, אזי השיעורים עמדו יותר במרכז ההשפעה של הבחור והוא עלה מדרגה אחר מדרגה. רבינו יונה אומר על הכתוב במשלי "להקשיב לחכמה אזניך" - "שתקשיב אזניך דברי המלמדים המורים על אמיתותם ועל בוריים ותכווון שמועתך בלא תוספת ומגרעת"... דהיינו שצריך לדקדק ולכוון את השמועה של דברי הרב כאשר הוא מלמד תורה, ורק אחר כך לנסות להבין בכוחות עצמו.
הגר"י רוזן שליט"א: אין כל סתירה בין הלימוד העצמאי של הבחור לבין היותו תלמיד מקשיב, בחור צריך ללמוד כפי שהוא מבין, לשמוע את השיעור, ואחר כך, לאחר הדברים שהוא שומע בשיעור, לנסות לראות אולי אפשר לומר אחרת...
הרה"ג ר"א ברנשטיין שליט"א: תופעה רווחת בישיבות הגדולות היא חוסר ההספק, הגורם גם לרפיון מסוים ביחס לסדר א', בעוד שבישיבה קטנה זה היה הסדר העיקרי. כיצד ניתן לגרום לניצול טוב יותר של הסדר הזה?
הגרא"ל שפירא שליט"א: זה פועל יוצא של הפגיעה במעמד השיעור. כאשר לא מתקדמים בקצב של השיעור, אזי מתעכבים בלא סוף. ובשלב מסוים הרבה בחורים מרגישים שאין להם מה לעשות בסדר, להמשיך הם לא רוצים כי 'הישיבה לא אוחזת שם', וסדרים שלמים לא עושים דבר. הגאון רבי משה טיקוצ'ינסקי זצוק"ל אמר פעם למה בחור מאחר לסדר, בגלל שהוא לא מרגיש שהוא הפסיד משהו, גם אם הוא יגיע לסדר בסופו, או אפילו ידלג על סדר אחד, עדיין יפגוש את הציבור באותו "אי נמי" או באותו רשב"א מוקשה.
בהכוונתו של מרן הגאון רבי גרשון אידלשטיין שליט"א, ישנה בישיבת פוניבז' קבוצה גדולה של בחורים שלומדים בקצב של השיעור והם הספיקו את רוב מסכת נדרים. בבחרותי נכנסתי עם מורי אבי זצוק"ל אל ראש ישיבת מיר הגאון הגדול רבי בייניש פינקל זצוק"ל, לאחר שנכנסנו פנה אלי הגאון רבי בייניש זצוק"ל ואמר שבדעתו לייסד קבוצה בישיבתו שילמדו דף לשבוע, והוא מציע לי שאצטרף אליהם. אני, אמרתי, רגיל בישיבת חברון להספיק בקושי דף לשבוע, איך אוכל להספיק דף ליום. אמר לי הגאון רבי בייניש זצוק"ל "בעוד עשר שנים כולם יסכימו שכך צריך ללמוד, חבל על העשר שנים האלו"...
הגר"י רוזן שליט"א: בדור הזה ישנה חולשה מיוחדת לחידושים, על חשבון ההנאה של ההבנה בפשט. נוטים אל החידושים המופשטים כשלמעשה אין כאן לא ישרות לא העמקה ולא בהירות. אבד ונשכח העמל בהבנת ראשונים. ניתן לראות יותר בחורים שעסוקים בספר של רבי שמען שקופ, ופחות רואים בחורים שעמלים להבין את הראשונים. אולי הדבר נעוץ באווירה הרוחשת כיום בעולם לחדש ולגלות דברים חדשים, רבי יעקב ליפשיץ בספרו "זיכרון יעקב" כותב שעד בערך שנת ת"ר כל העולם היה באותו מצב, מי שתיאר את העולם בשנת תק"כ תיאר את אותו עולם של שנת ת"כ, כי לא היו שינויים בעולם, אנשים ידעו להעריך עקביות ועמל. מאז ישנה השפעה בעולם של חידוש תמידי, המצב הזה משפיע על כל אחד, המושג של "קשה עתיקתא מחדתא" העצים מאד, ולכן המעלה של העקביות נדחית מול הרצון לחידוש. אבל בתורה הדבר הזה לא נכון כלל, ההנאה האמתית היא בבירור דעת הקדמונים, התענוג האמתי הוא הזכות להבין ולדעת על בוריה את החכמה האמתית של חז"ל והראשונים, ואדרבה, אם היינו זוכים לא היה עניין של קושיה ואי הבנה כלל, אין פירושו של דבר שאין כאן את העניין של חידוש, להיפך, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" היות שעצם החתירה אל האמת אין לך חידוש גדול מזה. וכידוע "שכל גדולי הראשונים והאחרונים ז"ל לא נשתבחו אלא בסברא ישרה", רק מי שזוכה לישרות נעשה כמעיין המתגבר להבין ולהשכיל בכל התורה כולה.
הגר"ח קוק שליט"א: נקודת החידוש נמצאת בכל המציאות של החיים. בחור יכול להרגיש התחדשות ביראת השם, כאשר מתעלים כל יום ויום בעבודת השם של תפילה ותורה, אין תחושת חסר של חידוש.
הגר"י רוזן שליט"א: מוח"ז מרן המשגיח מפוניבז' זצוק"ל היה מדבר שלש פעמים בשבוע, וכל השיחות עסקו בתביעה אחת: "אמונה" ו"אמונה", אבל היות וראו את דמותו שהוא חי את הדברים מחדש, בהחחדשות בלתי פוסקת זה השפיע על הבחורים.
הגאון הגדול רמ"ה הירש שליט"א: שורש הבעיה של ניצול הזמן והצורך בשמיעת השיעורים נעוץ בדבר אחד, בחור צריך לדעת שהלימוד העצמי הוא עמל על דברי הראשונים, להבין אותם לבד. לא לרוץ מיד אל ה"מראי מקומות", אלא לעמול להבין את דברי הראשונים עצמם מתוך מאמץ ויגיעה, רק זו היא הצורה לגדול בתורה. את הראשונים צריך ללמוד כמו את הגמרא, אבל אם את הגמרא עצמה לא לומדים כפי שצריך, אלא רצים מיד אל ה"מראי מקומות" איך נרצה שילמדו את הראשונים?!... לא לחפש לחדש, לבנות מהלך של שיעור פרטי... אלא דבר ראשון להתייגע על דברי הראשונים, להבין אותם ולרדת לסוף כוונתם, ולאחר שדברי הראשונים מסוכמים ומחוורים, ממשיכים את הגמרא, ומחכים לשמוע את השיעור, התוצאה היא שהשיעור מעניק יותר, והסדר לא נראה "ארוך מדי" ואין זמן לשאלות ותהיות "מה לעשות ב'סדר'"...
הגר"י רוזן שליט"א: הנהירה אל החידוש גורמת גם רצון לשמוע רק סברות מופשטות לא בירור והבנה אמתית של הסוגיה.
הגאון הגדול רמ"ה הירש שליט"א: פעם שמעתי בחור שהתבטא בכנות "הר"מ הזה הוא מגיד שיעור נפלא, הוא אומר סברות שאף אחד לא מבין"...
הגרא"ל שפירא שליט"א: הגאון רבי שמעון משה דיסקין זצוק"ל אמר פעם בצחות: "כאשר אני מבין היטב את התירוץ שאני אומר, הם, הבחורים אומרים שאינני אומר כלום.. וכאשר אני אומר דבר שאני בעצמי, לא מבין את מה שאני אומר, הם, אומרים שאני אומר דברים עמוקים"...
הגר"ש אנגלנדר שליט"א: אומרים בשם מרן ה"חזון איש" שיש מי שחושב חמש דקות ומדבר במשך שעה דברים "שלא שמעתם אוזן מעולם", אבל למדן חושב שעה, ומדבר חמש דקות, מועט המחזיק את המרובה, והשומעים אומרים: "מה הוא חידש? אלו הרי דברים פשוטים"....
דבר ראשון להתייגע על דברי הראשונים, להבין אותם ולרדת לסוף כוונתם, ולאחר שדברי הראשונים מסוכמים ומחוורים, ממשיכים את הגמרא, ומחכים לשמוע את השיעור, התוצאה היא שהשיעור מעניק יותר, והסדר לא נראה "ארוך מדי" ואין זמן לשאלות ותהיות "מה לעשות בסדר"...
לסיום: איזו עצה ישרה יבור לו הבחור כדי להצליח בישיבה גדולה?
הגאון הגדול רמ"ה הירש שליט"א (לאחר שתיקה קלה): "עשה לך רב וקנה לך חבר". וההקדמה לכך, בחור צריך לומר לעצמו שכל העבר של הישיבה קטנה לא שייך לעתיד, גם אם היו לו הרגלים שונים שהפריעו לעלייתו, הוא מפנה את הכול ומתחיל התחלה חדשה, של שאיפות חדשות, לא לפחד משאיפות חדשות והצלחות חדשות. אבל זה בתנאי שיעשה לו רב, שיתייעץ על דרכיו עם רב ומורה דרך, ויראה לקנות לו חבר טוב ולהתרחק מחבר רע, ואז יעשה ואז ישכיל לעלות מעלה מעלה.
