הרב ישראל ליוש
"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן…"
מדוע נזקק משה רבינו למסור דין וחשבון, מה נעשה בכסף שנתרם לעשיית המשכן, שואל המדרש רבה, הרי הקב"ה מאמין בו, ואף מעיד עליו 'בכל ביתי נאמן הוא'. ומתרץ המדרש, שמשה רבינו שמע את ליצני הדור מדברים מאחורי גבו.
אומר אחד לחבירו: 'ראה כמה שמן ערפו של משה', עונה לו בן שיחו: 'אדם ששלט על כל מלאכת המשכן, אין אתה מבקש שיהיה עשיר?!' אמר להם משה: 'חייכם, נגמר המשכן, אתן לכם חשבון', שנאמר "ואלה פקודי המשכן…"
שואל ה'באר יוסף', הרי לא יתכן שליצנות, שאין בה כל שחר ואחיזה במציאות, תתפוס מקום. רכילות, גם כאשר היא נאמרת ע"י ליצנים, צריכה איזה בסיס של אמת, כדי שהעולם יאמין לה, וא"כ על מה התבססו הליצנים שחשדו במשה רבינו שנהיה עשיר על חשבון תרומות המשכן? איך הצליחו להוציא לעז על משה רבינו הנאמן, ללא נימוק מתקבל על הדעת?
ומתרץ ה'באר יוסף', שעם ישראל נתעשרו מביזת הים וביזת מצרים, ואילו משה רבינו לא התעשר מהביזה, משום שבזמן שעם ישראל אסף מהביזה, הוא אסף מצוות, ונתעסק בארונו של יוסף, ומבואר בגמרא (נדרים דף ל"ח, ע"א), שבתמורה לכך שויתר על הממון ועסק במצוות, התעשר בצורה אחרת: לפי שיטה אחת – מחצב של אבנים טובות ומרגליות ברא לו הקב"ה בתוך אהלו, ולפי שיטה אחרת – התעשר מהפסולת של הלוחות, כמו שנאמר 'פסל לך', ודורשים: הפסולת תהיה שלך.
נמצא א"כ, שכאשר ירד משה רבינו עם הלוחות השניות למחרת יום הכיפורים, היה זה המפגש הראשון שלו עם ישראל לאחר שכבר היה עשיר משברי הלוחות, ובדיוק באותו זמן אף צווה משה על המגבית לבנית המשכן, זהו איפוא, הבסיס של ליצני הדור לחשוד במשה רבינו שנעשה עשיר על חשבון התרומות למשכן.
למדים אנו מכאן, כמה הרסני כוחה של ליצנות, שמביא לחשוד אפי' במשה קדוש עליון, שהקב"ה אומר עליו 'בכל ביתי נאמן הוא', עד כדי כך שמשה רבינו היה צריך למסור דין וחשבון כדי להוציא החשדות מלבם של הליצנים.
•••
מטבע מקורי של מחצית השקל מזמן בית שני, היה ברשותו של הכתב סופר, אותו קיבל במתנה מידיד קרוב. פעם אחת השתתף הכתב סופר בחתונה, והביא עמו את המטבע, כדי להראותו לקהל המשתתפים. המטבע עבר מיד ליד, וכולם התפעלו מן המראה הנדיר, מטבע אמיתי של מחצית השקל!
הכתב סופר קווה, כי לאחר שיסיים הקהל לראות את המטבע – הוא ישוב אליו, אך לא כך היה. המטבע נעלם בין הקהל ולא חזר אל בעליו. חיפשו את המטבע בכל מקום אפשרי, שאלו כל אחד אולי בטעות נשארה אצלו המטבע, אך התעלומה רק גברה, המטבע נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. ככל שחלף הזמן, התעורר החשד שמאן דהוא חמד את המטבע המיוחד, והחליט לגנבו ולהשאירו אצלו. בתחילה, ניסו לדחוק את המחשבה הזו, וכי איך יתכן הדבר לצער כך את הכתב סופר ולגנוב ממנו את המטבע שכל כך ייקר? שום פתרון לא נמצא באופק.
קם הכתב סופר ואמר לקהל: 'מורי ורבותי! הרי המטבע היה כאן, כולכם ראיתם, ועכשיו הוא איננו! מה אפשר לעשות? יש רק דרך אחת לפנינו, לנעול את כל דלתות האולם וכולם יתבקשו לרוקן את מה שבכיסם, אני אהיה הראשון שאעשה כן – אמר הכתב סופר – ואני מבקש שאף אדם לא ייעלב, אדם הוא אדם, ויתכן כי בטעות, תוך כדי התבוננות – הכניס את המטבע לכיסו ושכח אותו שם, ולכן, לאחר שאני ארוקן את כיסיי, יעשו כך כולם…'
הקהל הסכים פה אחד לבקשת הכתב סופר, אלא שאז קם אחד מן הרבנים שנכחו בחתונה, [יש המעידים כי היה זה הגאון רבי יהודה אסאד זצ"ל], וביקש מהכתב סופר שבינתיים לא יעשו את הבדיקה הזו, וידחו את החיפוש בכיסים בחצי שעה.
הכתב סופר הסכים לבקשתו של הרב הצדיק, הוא בוודאי רצה להימנע מן הבדיקה המביכה הזו. כעבור חצי שעה, ביקש שוב אותו רב לדחות את החיפוש בזמן מה, הדבר היה לפלא בעיני כולם, ואף העלה חשדות כי הרב יודע דבר מה בקשר למטבע, ומשום מה אינו רוצה לגלותו לכתב סופר, אך משום כבודו של הרב, נאות הכתב סופר לבקשתו ודחה את החיפוש בעוד רבע שעה.
כעבור כעשר דקות, נכנס לפתע אחד המלצרים ולתדהמת המשתתפים הביא עמו את המטבע, וסיפר כי מצא אותו בתוך האשפה….
שמחתם של הכתב סופר ושל כל המשתתפים במציאת המטבע היתה גדולה מאוד, אך יחד עם זאת גדלה פליאתם, לשם מה ביקש הרב להמתין עם החיפוש? ומה הועילו לו דקות אלו כדי למצוא את המטבע בפח האשפה? אין זה כי אם מופת שיצא תחת ידיו של הרב – חשבו כולם.
הרב פתח את דבריו לעומת הנוכחים, והסביר: "אין זה מופת ואף לא פלא", תוך כדי דבריו הוא הוציא מכיסו מטבע של מחצית השקל, בדיוק כמו אותו מטבע שהיה לכתב סופר, אף הוא אמיתי ומקורי.
"הביטו", המשיך הרב את דבריו, "אף לי יש מטבע כזה בדיוק, וגם אני הבאתי את המטבע לחתונה כדי להראותו לכולם, אך מיד כשראיתי שהכתב סופר מראה את המטבע, החלטתי שלא אראה את שלי, כדי לא למעט משמחתו ומהתרגשותו של הכתב סופר על המטבע הנדיר שיש ברשותו. תארו לכם – זעק הרב – אם החיפוש היה נערך והמטבע היה נמצא בכיסי, ודאי לא הייתם מאמינים לי כי המטבע הזה הוא שלי ואינו של הכתב סופר, איזה חילול ה' נורא היה מתחולל כאן?! לכן ביקשתי מעט זמן כדי להתפלל לה' 'אל תביאני לידי בזיון', וכשראיתי שעבר הזמן ולא התקבלה תפילתי, לא התייאשתי וביקשתי דחיה נוספת כדי שאוכל להמשיך ולהתפלל, וחזקה על תפילה שאינה שבה ריקם, והנה נמצא המטבע בפח האשפה…"
מוסר השכל גדול נלמד מספור זה, לעולם אסור לחשוד באף אדם, ק"ו אם הוא צדיק וישר דרך, גם כאשר הדבר נראה ברור מעל לכל ספק כי החשד הוא נכון.
2/364