"וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ" (בראשית כ"ה, ל"ד)
יודעים אתם, בחצרי מסתובבים חתולים. אני מוריד להם לפרקים צלוחיות חלב. באיזו להיטות הם מלקקים את החלב עד תום. אני מתכופף ומייעץ: "לאט לכם, תשתו מעט מעט, ותשאירו לעוד שעה". הם מסתכלים עלי במבט אטום, כאילו לא הבינו. אין אצלם כזה מושג. אבל בני אדם – מכיר אני יהודים שאינם משופעים בממון. ברוך ה', מתפרנסים בכבוד. אבל מצטמצמים, חוסכים. בעוד עשרים שנה, תהיה להם קרן פנסיה. להם, או לילדים. מי יודע מה יהיה בעוד עשרים שנה?!… אז לזיקנה אתה דואג, וליום שלאחריה אינך דואג?
והרי זה ממש כדברי רבנו יונה ב"שערי תשובה" (שער א' אות י') : "ויאמר בלבבו מה עשיתי, איך לא היה פחד אלוקים לנגד עיני ולא יגורתי מתוכחות על עוון ומן השפטים הרעים, כי רבים מכאובים לרשע – איך לא חמלתי על גופי ולא חסה עיני עליו משחתו מפני הנאת רגע אחד, ונמשלתי לאיש שיגזול ויחמוס ויאכל וישבע, ויודע כי אחרי אוכלו ושתה יגרוס השופט בחצץ שיניו, כעניין שנאמר: ערב לאיש לחם שקר, ואחר ימלא פיהו חצץ!" (משלי כ, יז). אלו שלומדים "שערי תשובה" חושבים על כך, אבל אלו שלא, אכן מקיימים פסוק ככתבו: "ערב לאיש לחם שקר" גם ביודעו כי "אחר כך, ימלא פיהו חצץ!"
בנובהרדוק, היו מספרים על כך סיפור: מעשה בחברת מבלי עולם, ריקים ופוחזים, שהיו שותים ומשתכרים בחבורה ומבלים ימיהם בליצנות ובטלה. יום אחד תהו ואמרו: "מה יהיה, הלא פעם נצטרך למסור דין וחשבון על מעשינו. מה נצטדק ומה נאמר?!" נבוכו, והסכימו בתקיעת כף, שהראשון מבני החבורה שיעלה למרום יתגלה לחבריו ויספר להם מה נעשה בדינו. כך יוכלו להתכונן לקראת הבאות. לא עבר זמן רב, והראשון מת משחמת הכבד, מחלת השיכורים. כעבור כמה ימים התגלה לחבריו, ופניו שחורים כשולי הקדרה, מפויחים מאש הגיהנום.
"מה קרה???" נבעתו.
"חברה", הודיעם, "הכל בסדר, תמשיכו לבלות ולשתות. רק ויסקי אל תשתו!"
"ויסקי, אח, ויסקי! השיכר הסקוטי המר והחריף, לשמו ולזכרו תאות נפש! הכל נשתה חוץ ממנו?! מדוע???"
"אומר לכם", הסביר בעגמומיות – "עליתי למרום, והתייצבתי לפני בית דין של מעלה. השאלה הראשונה היתה: "עסקת בתורה הקדשת לה עיתים?!"
עניתי: "לא, וכי מדוע היה עלי לעסוק בתורה, לקבוע עיתים ללימודה?"
תמהו לתמיהתי: "מה פרוש? הלא חייב היית לחשוב על עתידך בעולם הנצח!"
אמרתי: "עזבו, אותי עניין רק הרגע, לא חשבתי על העתיד, כל מעיני היו בהנאות ההווה!"
השתאו. שאלו בעניין: "כגון מה?"
עניתי: "ביליתי בחבורה, שוחחנו בענייני הבאי, שתינו להנאתנו"…
חקרו: "מה שתיתם, יין?"
עניתי: "ודאי, יין! מכל סוג – אדום, לבן, מתוק, יבש, אח – יין!"…
"ומה עוד?" שאלו.
עניתי: "ליקר, עראק, ויסקי!"
תהו: "מילא היין, טעים. הליקר, מתוק. גם העראק, טעים. אבל הויסקי – פוי, מריר הוא, איך יכולת לשתות?!"
הצחיקו אותי, מה הם מבינים בויסקי… אמרתי: "נכון, בהתחלה מר הוא, אבל אחר כך – הא, אחר כך נעשה חם בכל הגוף, הנפש מתרוננת, והתחושה נפלאה!"
אזי נתנו עלי בקולם: "אם כך, חשבת על העתיד! מוכן היית לשתות ויסקי מריר בשביל הרגשה שאחר כך, אז מדוע לא הקצבת שעת לימוד בשביל העולם שאחר כך?!"וקבעו את דיני לגיהנום…
לכן, אני אומר לכם: חברה, תמשיכו לשתות, רק לא ויסקי"…
לקחו של שיכור! ומי אינו כמוהו?…
כתוב במדרש (דברים רבה ה', ב'): "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" (משלי ו', ו'). הנמלה אינה חיה אלא ששה חודשים, ומאכלה כל חייה חיטה ומחצה. והיא הולכת ואוגרת כל מה שמוצאת. מעשה היה ומצאו בבור שלה שלוש מאות כור. ולמה היא עושה כן, שאמרה: שמא יגזור עלי הקדוש ברוך הוא חיים ויהיה לי מוכן לאכול!
כבר ראיתי כלב מנמנם, חתול רובץ, ציפור נחה, זבוב עומד. מישהו ראה מימיו נמלה נחה?! היא ישנה בכלל?! כל העת בתזוזה, חופזת ורצה! למה? לאגור, עוד ועוד. לאתר, ולסחוב, ולגרור, ולאגור –
טיפשה שכמותך! הלא כל חייך – ששה חודשים, תהני מהחיים הקצרים! כל מאכלך חיטה ומחצה, וכבר אגרת כהנה וכהנה – כן, אבל שמא יגזור ה' חיים… אז מה? "מאן דיהיב חיי, יהיב מזוני" (יעוין תענית ח ע"ב)! וכי יעשה נס לחינם?! אבל לך תשכנע נמלה כפייתית…
וכמה אגרה? מעשה ומצאו בבור שלה שלוש מאות כורין. כמה זה? בואו חשבון: הסאה היא מידת זריעה של חמישים אמה על חמישים אמה. כשש מאות וחמישים מטרים רבועים. כמה "חיטה ומחצה" יש במטר מרובע? וכמה בשש מאות וחמישים מטרים רבועים? ובכן, הכור הוא שלושים סאין. כעשרים אלף מטרים רבועים. כמה "חיטה ומחצה" אפשר לזרוע בשטח זה? אבל היא בשלה: אולי ייעשה לה נס…
אדם לא חי לעולם, מעטים הגיעו לגיל מאתיים. אבל אולי ייעשה לנו נס. נו, אז כמה, פי כמה? שלוש חיטים, לשנה. שלוש מאות, לשלוש מאות שנה. שלושת אלפים, לאלף שנה. בעשרה מטרים, במאה מטרים רבועים, גדלים שלושת אלפים שיבולים? כמה בעשרים אלף מטרים רבועים, לכמה רבבות שנות חיים?
אז לא כדאי היה לאגור קצת פחות, וללכת לשיעור תורה?!
לדאוג קצת פחות לגשמיות, ויותר לרוחניות?!
(והגדת – אלול וראש השנה)
