לא! לא שמעתי עוד סיפורים לא ידועים על הבחור הקופץ, כל מה שלוחשים אינו אמת כלל! אך כאשר ראיתי את הבחור הזה קופץ את הגדר פעם אחת, שניה ושלישית, הבנתי שבחור זה כבר עבר הרבה איסורים!

הרב ישראל ליוש

'ויתיצבו בתחתית ההר', א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: "אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם".

אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשוורוש, דכתיב: 'קיימו וקבלו היהודים', קיימו מה שקיבלו כבר.                                                                                                                                                                                               [שבת פח א]

דברי חז"ל הנזכרים טעונים ביאור רב, ונדרשו לכך מפרשים רבים, ראשונים ואחרונים: הרי עם ישראל נבדל משאר האומות בכך שהכריז 'נעשה ונשמע' וקיבל על עצמו עול תורה. אם כן, לשם מה נזקקה הכפיה עליהם הר כגיגית?

עוד נעיין: מה הן שתי הקבלות, מיראה ומאהבה? האמנם עד ימי אחשוורוש קיימו היהודים את התורה בכפיה ומיראה, והעשיה מאהבה ומרצון החלה רק בימי הפורים?

ונבאר כך: עם ישראל ברום מעלתם הכריזו בקול גדול 'נעשה ונשמע', עוד טרם ידעו מה כתוב בתורה, ולפני שידעו כי אמירה זו תחייב אותם בתרי"ג מצוות עשה ולא תעשה, ובכך התעלו משאר האומות שלא הסכימו לקבל על עצמן את העול עד שביררו מה כתוב בה, וכששמעו את ההגבלות, נסוגו.

הקב"ה אכן קשר להם כתרים על אמירה זו, אך הוא, כביכול, עדיין חשש שמא אינם מבינים שבאמירת 'נעשה ונשמע' הם מקבלים על עצמם עול שיחייב אותם בכל עת ובכל שעה, וכאשר ישמעו ישראל מה כוללת אמירתם ובאלו חיובים נתחייבו, אולי הם יאמרו: "לא לכך היתה כוונתנו! עד כדי כך לא שיערנו!", לכן כפה עליהם הר כגיגית, לאמור: עתה לאחר שקבלתם עליכם את העול, אין אתם בני חורין לומר לזאת כיווננו ולא לזאת, אלא עליכם לקיים את כל התורה כולה כמות שהיא על כל חוקותיה ומצוותיה.

בדרך זאת נבין מדוע כה הזהיר הקב"ה את עם ישראל לבלתי יעלו אל הר סיני לפני מתן תורה, הציווי הזה חוזר על עצמו כמה פעמים ובאזהרות חמורות ביותר: 'ויאמר ה' אל משה לך אל העם וכו' והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר כל הנוגע בהר מות יומת', 'הגבל את ההר', 'כל הנוגע בהר מות יומת', 'לא תגע בו יד, כי סקול יסקל או ירה יירה וכו", 'והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרץ בם'. מדוע נדרשים אזהרות חמורות כל כך, חוזרות ונשנות, שלא יעלו אל ההר?

אלא, ביאר המגיד מישרים הנודע הגה"צ רבי אהרון טויסיג שליט"א, בהקדם סיפור שאירע בישיבתו של הסבא מקלם זי"ע:

גדר הקיפה את בנין ישיבת 'קלם', מידי בוקר היו הבחורים מקיפים את בנין הישיבה, כדי להגיע אל הפתח הראשי ולהיכנס אל הישיבה.

יום אחד, מביט הסבא מקלם מחלון ביתו, שהיה מול בנין הישיבה, ורואה את אחד הבחורים מתקרב לבנין, אך במקום להקיף אותו – כפי שעושים יתר הבחורים – החליט לקצר ולקפוץ על הגדר, ובכך חסך דקותיים של הליכה. למחרת שוב ראה הסבא את אותו בחור קופץ על הגדר, וכך עשה גם ביום השלישי.

לאחר תפילת שחרית, קרא הסבא מקלם לבחור הקופץ, והורה לו לארוז את חפציו ולעזוב את הישיבה, 'מקומך אינו כאן…!' פסק הסבא!

כששמעו בני הישיבה על המקרה, נדהמו לשמוע על העונש החמור שנענש הבחור, ושמועות החלו לרוץ על מעשים נוספים חמורים בהרבה שבוודאי עשה הבחור, ואלו אשר גרמו לעונש החמור כל כך..!

כששמע הסבא את התלחשויות הבחורים, כינס אותם בהיכל הישיבה, עלה על הבימה ופתח בקולו ואמר: 'לא! לא שמעתי עוד סיפורים לא ידועים על הבחור הקופץ, כל מה שלוחשים אינו אמת כלל! אך כאשר ראיתי את הבחור הזה קופץ את הגדר פעם אחת, שניה ושלישית, הבנתי שבחור זה כבר עבר הרבה איסורים! כי אם בחור משנה את המסלול הרגיל שכולם הולכים בו וקופץ גדר אבנים, זה מלמד עליו שהוא פרץ עוד כמה גדרים וסייגים בעבודת ה'! כשאדם עושה 'קיצורי דרך' – הוסיף הסבא – מי יודע עוד כמה 'קיצורים' הוא מרשה לעצמו לעשות…!'

ואכן לאחר זמן מה הובררו הדברים, ושמעו על הבחור עוד ספורים שהוכיחו שמעשיו של הבחור אכן מצדיקים את עונשו שנתן לו הסבא להסתלק מן הישיבה.

זהו ענין ההחמרה באיסור העליה אל ההר, הסביר הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א: הקב"ה רצה להחדיר לעם ישראל לפני קבלת התורה והחוקים, כי מעתה אינם בני חורין לעשות ככל העולה על רוחם, מעתה לפני כל מעשה שיעשו עליהם לבחון אם נאמרו בו גדרים וסייגים בתורה. הגדרות והגבולות הגשמיים סביב הר סיני והאזהרות החמורות שלא לעבור אותן ולא לעלות אל ההר, המחישו להם את המושגים 'גדרים וסייגים' ואת החומרה לפרוץ אותם, ומעתה מוכנים הם לקבלת התורה, כי אחר שהורגלו לא לפרוץ גדר זו, אפשר כבר לבקש מהם לא לפרוץ אף את גדרי התורה השונים.

ועל אף שאמרו 'נעשה ונשמע' ברצון, כיון שאמרו זאת בלא ידיעה על מה הם מתחייבים, כפה עליהם הקב"ה את ענין השמירה על המסגרת והחוקים. אם כן, ניתן לבאר שבפורים כאשר קבלוה שוב מרצון, הם הגיעו לדרגה שגם מה שהם עשו עד עתה כביכול עם תחושת כפיה, כי הרי הרצון הקודם היה בלא ידיעת פרטי התורה, מעתה הם בחרו לעשות הכל מרצון ומאהבה, ולא הרגישו כפויים לקיים את כל המצוות והחוקים על כל פרטיהם.

מיד לאחר פורים נקרא את 'פרשת פרה', וטעם קריאת פרשה זו, לפי שבזמן שבית המקדש היה קים היו מקריבים קרבן פסח, ואין טמא מת יכול להקריבו אא"כ נטהר קודם ע"י אפר פרה אדומה, וקריאת הפרשה הרי היא אזהרה לכל אותם טמאים שיבואו להיטהר מבעוד מועד, כדי שיוכלו להקריב קרבן פסח.

אך אולי נעיז ונוסיף שקריאת פרשת פרה איננה רק הכנה לקרבן פסח הקרב ובא, אלא יש ענין בה גם אחרי פורים, כי אמנם מעלה חשובה היא לקבל את התורה מרצון ומאהבה, ולקיים את כל מצותיה בלא תחושת כפיה, אך עלולה להיגנב מחשבה מוטעית שאם הרצון הוא אשר מניע את המקיים, אם כן, מצוה שאיננו מבין או אינו רוצה בה עלול הוא להתרשל מלקיימה, כי חסר בה הרצון ונעדרת ממנה השמחה, לזאת קוראים אנו פרשת פרה העוסקת בחוק חוקי התורה, שאין בו טעם ואינו מובן, ללמדנו שכמוה כל מצוות התורה, על אף הקבלה מרצון, כפויים אנו לקיימם גם כשלא נבין את טעמם ומהותם, ואף כאשר משום מה לא נשמח בהם.