"אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות" (אבות ו ו)
'זכרון יעקב' של תשי"ב… הגרעין הראשוני של ישיבת 'כנסת חזקיהו' סבל מדלות מחפירה. המדינה הצעירה שנאבקה בימים ההם על קיומה, לא נתנה כתף. גם נדיבים לא ממש פתחו בתקופה ההיא את ידם. אבל מפעם לפעם, בחשאי־חשאין היה מגיע שליח של ראש המועצה עצמו, ומושיט סיוע כספי. פעם אפילו שלח את החשמלאי שעבד עם המועצה המקומית, לתקן בעיות תאורה במבני הישיבה. מפעם לפעם, כשרבי אל'ה היה מוסר שיחה, היה ראש המועצה מגיח לדקות ספורות לביתני הישיבה, נבלע בחשאי מבעד לדלת האחורית, לוקח לעצמו פיסת ספסל ישיבתי, עוצם עיניים, ומקשיב דקות אחדות לדברי הכיבושין. אחר כן היה חומק מאותה הדלת, במבוכה, כמי שנתפס בקלקלתו.
ראש המועצה היה חילוני, ובמידה רבה אנטי־דתי, מאלו שהפכו את כפרנותם ל'דת'. הקירבה החמימה לענייני הישיבה עוררה פליאה. באחד הימים גמר הלה אומר, נכנם לחדרו של רבי אל'ה ושיתף אותו בזיכרון אחד הצמתים הסוערים בחייו:
פתיתי שלג כבדים הסתחררו כמערבולת על פני סמטאותיה של ראדין. בחמימות היחסית של חדרו, ישב רבי נפתלי בשיחה עם שרוליק, תלמידו. סבר פניו של רבי נפתלי טראפ ריש מתיבתא דראדין היה חמור, והחביבות ששכנה בקביעות על קלסתרו פינתה את מקומה להבעה חדה של כאב. הוא נטע את מבטו בשרוליק, שישב לפניו בזחיחות־הדעת, וסרב להאמין: "אתה, שרוליק?! אתה שתירצת אתמול את קושיית ה׳אור זרוע' בשלש דרכים מבריקות! אתה?!"… הבוקר נכנם לחדרו של רבי נפתלי אריה לייב, נער אמין ושקול־דעת וסיפר בבושת־פנים שזה חודשים שספרים חיצוניים נושרים מחיקו של שרוליק…
רבי נפתלי החניק אנחה. מעשה שטן. דווקא שרוליק. העילוי של ראדין. לפתע גברה בו הסקרנות הישיבתית על הכאב הצורב, והוא התחנן לדעת: "אבל למה אתה שרוליק? במה החלפת את רבי עקיבא איגר?… והרי בחור בעל סברא אתה!".
"גדול הוא העולם שמחוץ לראדין", לחש שרוליק כאילו לעצמו, "ראדין קטנה לרוחי!"… הדממה בחדר נתעבתה ובאה במקומם של המילים. לא נותר עוד דבר לומר. בסופו של דבר נזדקף רבי נפתלי, והושיט יד צוננת לפרידה. "לך מכאן. מצא את עצמך במה שאתה מכנה 'העולם הגדול'. ראדין אינה ראויה לרודפי עולם. עלה לך עוד הלילה על הרכבת ההולכת למינסק!'
שרוליק שכח לרגע את עובדת היותו אזרח 'העולם הגדול', קולו הצטפד בשמץ חרדה. "הרכבת האחרונה למינסק כבר יצאה לדרכה, האם אוכל ללון כאן רק הלילה?". רבי נפתלי נרתע כאילו שמע דברי מינות. "חלילה וחס! ראדין היא היכלו של הכהן הגדול!". הוא השתתק לרגע, "מאידך, אין רכבת אתה אומר. שמא תיכנס לבעל 'חפץ חיים‘'עצמו, נו, 'ובאת אל הכהן' כתיב".
רבי ישראל מאיר הכהן דיבר במתינות… "ספרי מינים, אומר רבי נפתלי… לא אוכל להתיר לך להישאר בראדין!".
"הרכבת האחרונה כבר יצאה", לחש שרוליק. "האם אוכל לישון בישיבה רק הלילה?". רבי ישראל מאיר דיבר באותה מתינות: "אפילו לא שעה אחת. ספרי מינות במקדש ה׳?!".
"אין לי איפה לישון", ניסה שרוליק מחדש.
או! אלו היו מילים! עיניו של ה'חפץ חיים' אורו לפתע פתאום באור חדש: זיק חדווה ניצת והפריח את פניו. הוא חיבק את שרוליק המבולבל בחום: "אה! טייערר גאסט, ברוכים הבאים! א גאסט אין ראדין! אורח בראדין! למה זה יאמר כבודו שאין לו איפה לישון? וכי ביתי אינו נאה בעיניו?! הרי ביתי לפניך! פת ערבית מתוקנת במטבח, הבה ואשפות לך כוס חמין, אציע מיטה חמה, וודאי עייף כבודו"…
משנסתיים תפקידו כמורה־הדרך, ככהן המופקד על טוהר השמן, הרי רבי ישראל מאיר סתם 'בעל בית' בראדין הקפואה, שנזדמן לו באישון לילה מעשה נפלא של חסד בגופו וממונו. הוא חיבק בחמימות את כתפו של שרוליק והוביל אותו לחדרו האישי. הושיב אותו על כסאו ונחפז להגיש לפניו תופינים וכוס תה מהביל. שעה ארוכה ניצב עליו לשמשו. הכין מאכלים, הכניס והוציא כלים, כאילו היה שרוליק נגיד מאותם נגידים המזדמנים לעיתים לראדין. כששבע האורח וחמימות נעימה פשטה באבריו, הציע לו רבי ישראל מאיר את מיטתו היחידה, התחנן לפניו שיכבד אותו וילון על משכבו. הבחור הסכים בלית ברירה, והתכרבל, נבוך ומבולבל, במיטת מאור הגולה.
משניטלה ממנו מיטתו היחידה, היה ה׳חפץ חיים' ניעור כל אותו הלילה, עסק בתורה, וניצב דרוך לשמוע אם שנת האורח נוחה. לפנות בוקר, כשגל של כפור ושלגים הסתער מחדש על ראדין, נחפז ה׳חפץ חיים' למיטת האורח, השיל מעל גופו בדממה את פרוותו, וכיסה בה בחרדת קודש את אורחו הנכבד.
ראש מועצת 'זכרון יעקב' הרים את ראשו. דמעה קלה בצבצה בזווית עינו. הוא השקיף רגע אל הים התיכון שנפרש בהדרו מחלון החדר, ואמר ברגש: "לא ישנתי אותו לילה אפילו רגע אחד. לא רציתי להחמיץ רגע אחד מרגעי הקסם של הלילה. מן הסתם מבין כבוד הרב, אה? אותה פרווה שמורי ה'חפץ חיים' השיל מעל גופו, למעני, האפיקורס שנפסל בלינה בין כתלי ישיבה – מחממת את לבי עד עצם היום הזה!".
(ממשנתה של תורה)