"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כ"ח, י')
.. הרב מזמין אותי לצאת איתו על הגזוזטרא הנמשכת לכל אורך חזית הישיבה, ומראה לי באצבעו על הפסוק המתנוסס על פני הבנין באותיות גדולות, המזדקרות אף בלילה: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש".
למה נבחר דוקא פסוק בסמל הישיבה? ומתי עלה בדעתו של הרב לבחור בזה הפסוק?
אגיד את האמת, מאז נפרדתי מפוניבז' נתלווה אלי פסוק זה, והפסוק לא הרפה ממני. כל עצם יציאתי מפוניבז' היתה בבחינת פלא, עד היום הענין לא ברור לי כל צרכו, למה עזבתי את פוניבז', את העיר ואת הישיבה, את המשפחה ואת מוסדות החינוך כולם, שריכזו בתוכם כאלף נפש מישראל? כיצד עזבתי הכל ויצאתי לבדי? למעשה הלכתי בשליחות של הצלה, והדבר נראה לי קצת משונה עד היום. הממשלה הליטאית הפרו-קומוניסטית של אותם הימים באה והציעה לאגודת הרבנים בליטא לשלוח משלחת מיוחדת לארצות הברית, כדי להוציא מאיזור ליטא את כל היהודים, פליטי פולין, שנתקבצו אצלנו. הממשלה הליטאית ראתה את עצמה בין הפטיש והסדן, ופחדה להחזיק בתחומיה את הפליטים היהודים, לכן ביקשה מאת הרב מקובנה, ששימש יו"ר של אגודת הרבנים וגם ממני, שהייתי חבר הנשיאות שנצא יחד לאמריקה, במטרה להשיג ויזות כניסה עבור הפליטים. נתנה הממשלה בידי "פספורט דיפלומאטי" ובהסתמך על תעודה מיוחסת כזו עברתי את שטחי הכיבוש הנאצי והגעתי עד לטריאסט.
פוניבז', פוניבז'- לוחש הרב בקול רווי כאב, לוחש כאילו לעצמו- לאחר שפרצה ההסתערות הנאצית נגד רוסיה וליטא נכבשה במחי יד אחד, הגיעני המכתב האחרון מפוניב'ז, וגלויה קצרה, הכתובה ברוסית והשמורה אצלי עד היום. בגלויה נאמר בקיצור נמרץ: "בית החרושת עובד במלוא הקצב. אף אחד מן הפועלים לא עזב את עבודתו. המצב אצלנו קשה". על החתום היה גיסי ראש הישיבה, הקדוש רבי אשר קלמן בארון הי"ד. זה מה שהוא כתב שבוע לפני הפלישה, אף אחד מן התלמידים לא עזב את הישיבה על אף הנגישות של הקומוניסטים. שלוש מאות תלמידים מצויינים השארתי בישיבה הגדולה… – – –
מה' מצעדי גבר כוננו, באתי לטריאסט על מנת להמשיך משם בדרך הים לניו יורק. ובטריאסט נתעוררה בי התשוקה לעלות ארצה. נשארתי לבדי, כי מחמת בריאותו הרופפת היסס הרב מקובנה לצאת לדרך, אם כי היה בידו דרכון חסות דיפלומאטי. לא ידעתי מה להחליט. ללכת לבדי בשליחות לאמריקה, כאשר המצב המדיני והצבאי השתנה בינתיים לרעה באירופה? ואולי לחזור לפוניב'ז? התקשרתי טלפונית עם בני ביתי וההכרעה נפלה – לעלות מיד ארצה. כי הסיכויים להצלחת השליחות לאמריקה פחתו בינתיים ואזלו. ימים ספורים לפני פסח של שנת ת"ש הגעתי לארצנו הקדושה. ואז נתעורר בי הפסוק. העולם כולו היה מסוער, וכאן חשתי בקרבי את הנבואה: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש".
ובכל זאת, ארכה הדרך מן המחשבה אל המעשה, עד שהפסוק מצא את מקומו על החומה?
ארכה הדרך? לאו-דוקא. לאחר שבועיים של שהותי בארץ נזדמנתי לבני ברק, לשכונת זכרון מאיר. התגוררתי אז אצל אמי עליה השלום, בתל אביב. הלכתי לסדר עניין אישי. אמרו לי, שאוכל לקבל אשרת-עליה [סרטיפיקאט] עבור בני משפחתי, בתנאי שאצא לביקור קצר לביירות, אשר מעבר לגבול. נודעתי, כי בנו של ר' יעקב הלפרין מתגורר בביירות בעניני מסחר והוא יכול להיות לי לעזר בנידון זה. לשם כך בקרתי בביתו של ר' יעקב, בזכרון מאיר. ראיתי בתים קטנים אחדים, וממולנו התרוממה הגבעה, שוממה מבלי יושב. אמרתי לר' יעקב, הלוא זה מקום יפה ונהדר, וחבל על הגבעה שתשאר בלתי מיושבת. והנה שואל אותי האיש, אם מוכן אני לקנותה? ואני משיב בו במקום, כי ברצוני לרכוש את הגבעה ולבנות עליה ישיבה! מסביר לי ר' יעקב, כי הגבעה מחולקת לשבעה מגרשים, הכוללים ביחד ארבעה דונם, והוא דורש עבור כך 800 לירות שטרלינג, בהתחשב שזה עבור בנין של ישיבה. תוך כדי דיבור גמרתי את הקניה. היה זה בדיוק לפני עשרים שנה, בימים הראשונים של חודש אייר. כך החל בנין ישיבת פוניבז'.
אבל את הפסוק ציינתי על מרומי הבנין רק בגלל מעשה שהיה. וזה אחד הדברים המופלאים אשר שמעתי בשם החפץ חיים. נכדו של החפץ חיים סיפר לי, שאלה היו דבריו האחרונים ביום הסתלקותו. הנכד סיפר זאת בתור עד ראיה. החפץ חיים נסתלק ביום כ"ד אלול שנת תרצ"ג. יום אחד לפני הפטירה שתק הצדיק החולה מרוב חולשתו ולא הוציא הגה מפיו. לפתע נתעורר מתרדמתו ושאל את המקורבים: "מה נשמע"? חתנו רבי משה לונדינסקי, ראש ישיבת ראדין, שישב ליד מיטת החולה, השיב כי עם ישראל זקוק לרחמים, משום שהצורר [הכוונה הייתה להיטלר ימ"ש, שאותה שנה עלה לגדולה בגרמניה את השלטון] מאיים בגלוי להרע ליהודים. ואז נתעורר החפץ חיים והכריז את הפסוק הזה ותו לא: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש"…
ולזאת אנו מצפים ומקווים בעזרת השם- שכל זה יקויים לעינינו ובימינו: "ובהר ציון תהיה פליטה", וכן: "והיה קודש"- – –
משמע, שבפסוק זה טמון סוד ההצלחה של הישיבה?
וכי יש לנו הזכות להתפאר ולהתגאות בגלל ההצלחה? נהפוך הוא. דווקא ההצלחות הנפלאות ממלאות אותי חרדה רבה. הרי זה מוכיח מה אפשר להשיג עוד. האחריות היא כבדה עד מאוד. געוואלד, געוואלד! הלוא אפשר עולמות לבנות, אפשר להחזיר את האומה לתורה, ליהדות. רק בידינו תלוי הדבר. מדוע אנו מתעצלים? געוואלד, געוואלד.
אספר לך ידידי, "עונג שבת" אמיתי היה לי השבוע. עונג שבת כזה שלא אשכחנו לעולם. זה כבר ידוע כי יש מתמידים גדולים בישיבה. הנה, למשל חיימק'ה (הכוונה להגאון ר' חיים ברמן), "צבר" הוא, מסודר ודייקן. במוצאי יום הכיפורים, עד שאני מספיק לברך את ברכת "המבדיל" ולהתכונן לסעודה שלאחר הצום, כבר שומע אני את קולו של חיימק'ה הנמצא בחזרה ליד "השטנדער" באולם הישיבה. אף רגע אינו הולך אצלו לבטלה. לכל רגע יש חשבון. חיימק'ה הוא המופלא שבין המתמידים. ויש בישיבה קבוצה שלימה של מתמידים שגמרו את הש"ס כסדרם. אלא שמתמידים אלה אני מכיר היטב ואין בכך משום חידוש, ורק החידוש היסב לי את עונג השבת. החידוש על שני סטודנטים אמריקאיים, בעלי תשובה.
כן, בעלי תשובה. מה משמע "בעלי תשובה"? אלה הם תינוקות שנשבו. אחד משני הסטודנטים התחיל אצלנו בישיבה ללמוד אלף-בית. בשבת קודש נכנסו שניהם לבקרני בחדרי. וזה שהתחיל מאלף בית נמצא בישיבה כחצי שנה והוא כבר לומד דף גמרא עם תוספות. הוא הראה לי כיצד לומד הוא הלכות שמירת שבת, ובכל יום השבת אינו מוציא מתחת ידו את הספר "זכרו תורת משה" (לבעל חיי אדם). והשני, זה שלומד אצלנו כשנה ומחצה, נחשב כבר כלמדן, וביקש להבחן במסכת בבא בתרא, גפ"ת ופוסקים. שניהם היו מאושרים כל כך, משום שהגיעו למעלת התענוג הרוחני העילאי.
(מתוך מפיהם של רבותינו – מתוך ראיון שהעניק הרב מפוניבז', והתפרסם בירחון "בית יעקב" אייר תש"ך)