סיפר ר' נפתלי כהן: בערב ראש השנה דשנת תשנ"ו, בעלותי במעלי פניא דיום הדין הנורא להיכל ישיבת פוניבז' כשעה קודם התקדש היום, הרגשתי רפיון מסויים בהרגשתי והרהרתי על חיזוק, מאין יבא התעוררותי לפני יום הדין. נזכרתי בצדיק ר' וועלוול [אידלמן] זצוק"ל והחלטתי לשים פעמי לראות את עבודת קדשו ברגעים אלו ולספוג מכך חיזוק, ובפרט שנזכרתי שלא הייתי אצלו משך כל האלול להתברך בשנה טובה [בתנועת יד, כי אינו מדבר] ואולי זהו פשר הרגשת החסרון שהנני מרגיש.
לא ידעתי אם הוא בביתו ואם יש מה לראות, אבל נמשכתי אליו ורצתי לעבר רחוב יונה הנביא. כשדפקתי על דלתו פתח לי כשהוא לבוש במעיל העליון ומוכן כבר לצאת והמחזורים בידו, ועשה לי סימן שאבוא איתו ללוותו בדרך לבית הכנסת, ויצאנו.
בשעת מעשה לא הבנתי מדוע לא שאלני לשם מה באתי, ומשתמש בי להובילו, אבל ששתי על ההזדמנות לשמשו. אחרי זמן מה עמדתי על כך, שבעצם היה כבר מוכן לצאת, והרי קשה לו ללכת ולא הזמין אף אחד שילוה אותו – איך חשב לצאת? זו היתה ההנהגה שלו בבטחון גמור שהקב"ה ישלח מישהו, וכל הדחיפה שהיתה לי ללכת לביתו היתה מסיבה זו שאהיה השליח לבוא אליו ברגע הנכון.
ניסיתי לבקש ממנו דברי חיזוק והתעוררות, ושתק שתיקה ארוכה כדרכו, אחרי כן עשה לי תנועה ביד שאני אומר לו דבר מוסר, כדרכו. ואמרתי שאין לי מה לומר, אדרבה, אני צריך לשמוע, ובשביל זה באתי. אחרי שתיקה נוספת פתח בדיבור: "אלול ראשי תיבות אני לדודי ודודי לי, צריכים לדעת את גודל קרבת ה' באלול"… ושוב שתיקה ארוכה. לרגע אחד חשבתי, היתכן שברגעים אלה אינו זוכר? אינו מיושב כל כך בעבודת יום הדין? עבודת אימת המשפט או עבודת מלכויות… מה יש לו לעורר על אלול עכשיו?
אבל המשך דיבורו הראה לי כמה שהנני רחוק ממחשבותיו המוסריות, רחוק מהעבודה. ר' וועלוול המשיך: "אוי, כמה צריכים לנצל כל רגע באלול, והנה הדקות האחרונות של האלול הקדוש…" ופרץ בבכי גדול. כך הלך כל הדרך לאט, הלוך ילך ובכה, ומילמל את הפסוקים של אלול: אני לדודי, ומל ה' את לבבך, וכו' בהטעמת כל מילה בלימוד גודל העבודה של האלול, של קירבת ה'. ואת החיזוק שהיה לי באותו ראש השנה, אין צורך לתאר…
(ר' וועלוול)