הרב דוד ברוורמן
מעשה באדם ושמו זליג, שהתפרנס מגידול ציפורי נוי נדירים. את הציפורים הוא השיג בדרכים עקלקלות שהשתיקה יפה להן… יום אחד גילה לחרדתו חמש ציפורים מתות על רצפת הכלוב. הוא קרא בדחיפות לווטרינר, אך הד"ר לא מצא סיבה לפשר התמותה. למחרת גילה לחרדתו שמתו שמונה ציפורים. זליג הזמין וטרינר אחר, אך גם הוא לא גילה את הסיבה לתמותה.
בייאושו פנה למיסטיקן העושה פלאות בסגולותיו. לאחר ששילם כיאות, נתן לו המיסטיקן "עצה" פלאית – להאכיל את הציפורים משאריות החלות והחמין של שבת… ללא ספק קדושת המאכלים תציל את הציפורים…
זליג עשה כמצווה. אך לדאבונו מספר הציפורים המתות רק טיפס ועלה… הוא הלך למקובל והכפיל את התשלום… הלה הציע לו לתת לציפורים את שאריות החלות מה"מלווה מלכה" טבולות בציר דגים… שילוב עוצמתי שכזה, נוגדן ודאי לכל מחלה. אך הנה בבוקר הושלש מספר המתות!
זליג כמעט והתמוטט. הוא רץ אל המקובל בבכי ושאל מה עושים?! השיב המקובל: "זליג אהובי, יש לי עוד סגולות מגוונות בשפע, השאלה היא, עוד כמה ציפורים נשארו לך…"
לא היו ימים טובים למגלי העתידות ומחלקי הסגולות, כימי הצרות של עם ישראל רח"ל. הם הרי יודעים במדויק את השעה והיום שתבוא מלחמת "גוג ומגוג", ואת היום והשעה שבו תסתיים הגלות ויתגלה המשיח. יש להם מקורות קדומים ועלומים הידועים רק לדוברי שפת הח"ן. לצערנו הם מקבלים במות ציבוריות ויהודים תמימים נופלים ברשתם, וכשתחזיתם לא בדיוק מתממשת הם נעלמים. בשל התעסקות מיותרת בדברים טפלים, אותם יהודים מאבדים את אמונתם מהיהדות האמיתית ומסריה.
בימים המורכבים שאנו שרויים בהם כעת, שומרי התורה ספונים בביתם ומנצלים את הזמן לתורה, לתפילה, ולהכנות מעשיות לחג הפסח. אך אחינו שלא זכו לטעום את טעמה המתוק של תורתנו הקדושה, שרויים בשעמום נורא. הבטלה והריקנות מוציאים אותם מדעתם. מרכזי הבילוי ששימשו עד כה כ"משככי כאבים" המשתיקים את שאלת "משמעות החיים", נסגרו על מנעול ובריח. ואפילו השוטטות בחוץ נאסרה לחלוטין. מה נשאר לעשות, לשהות בבית, לבהות במסכים המרצדים, ולהאזין לחדשות המשדרות פסימיות ותחזיות קודרות. וכשסאת הריקנות עולה על גדותיה, הם פונים לשמוע מה מציעה להם היהדות, מהן הסיבות לפרוץ הנגיף? מתי ייגמר הסיוט? לעיתים, למרבה הצער, הם נפגשים עם לא מעט שרלטנים חוזי עתידות, שמעמידים עצמם לדוברי ההשגחה העליונה.
נאמר בתהילים (יט, ח): "תורת השם תמימה משיבת נפש, עדות השם נאמנה מחכימת פתי". נשאלת השאלה מדוע בחר דוד המלך ע"ה להדגיש דווקא את "עדות ד׳ שהיא מחכימה את הפתי? ומיהו בכלל אדם העונה להגדרת המושג "פתי"? מלמדנו שלמה המלך ע"ה במשלי (יד, טו): "פתי יאמין לכל דבר". מבאר המלבי"ם את הגדרת המושג ׳פתי׳: "הפתי, שגדרו מי שחסר דעת ומתפתה כיונה פותה אין לב". ומלמדנו רבינו יונה: מה תעשה "עדות ד׳ לפתי כשיזכה ללמוד את התורה – "ועתה בא להודיע, כי מידת השמיעה לעצה גם היא תרחק מידת הפתאים, כי הם מאמינים לכל דבר, לא יבחנו בין סוג לב וישר, ולא יבדילו בין עצה נבערה לנכונה".
לאור זה בא ללמדנו דוד המלך שכאשר יזכה פתי ללמוד את תורת השי"ת שהיא "עדות ד׳ נאמנה", כפי שמבאר רש"י: "נאמנת היא להעיד בלומדיה", אזי הוא ידע כבר להבדיל בין האמת למזייפיה.
זהו א"כ הזמן לנסות בכל דרך לקרב את אחינו לדרך אמת האחת והיחידה – תורתנו הקדושה. מרצי "ערכים" בהוראת גדולי ישראל שליט"א, מעבירים את דבר ד׳ בגיבורים אל תוך הבתים במגוון האפשרויות. שאלות רבות ומגוונות מגיעות תוך כדי שידור ולאחריו. רבות מהשאלות שקיבלנו עוסקות בטפל תוך כדי בריחה של ממש מהשאלה המתבקשת: "אולי הגיע הזמן לעשות תשובה?" כפי שאמר פעם בכאב רב מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל בפתחו של היום הקדוש בשנה – יום הכיפורים: "הגיעו לכאן מאות שאלות בענייני הצום, אך אף לא שאלה אחת, ׳איך באמת עושים תשובה?׳"…
*
זכיתי להשתתף השבוע בחתונה מרגשת בחצר בית בירושלים לחתן עילוי מפארי עולם הישיבות, שזכה לסיים את הש"ס בעיון. לרגל המצב השתתפו בני המשפחה הקרובה בלבד. התבקשתי לשאת דברים תחת החופה. פתחתי בשאלה אותה נשאלתי ע"י כמה חתנים וכלות: כיצד ניתן לשמוח ביום כה מרגש, כשחוגגים אותו בתנאים מצומצמים שכאלו? השבתי, השאלה היא: האם אתם רוצים להתחתן, או להיות חתן וכלה. כלומר, אם עיקר החלומות היה להיות חתן וכלה עם כל התפאורה הנלוות לכך, אכן יש כאן אכזבה קשה מנשוא, אך אם השאיפות היו לזכות להקים בית בישראל, לזכות להמשיך את המורשת של קיום עם ישראל, לזכות להקים בית של תורה, אזי יש לכם את כל הנצרך לכך. יש כתובה, טבעת, חופה, עדים, מסדר קידושין וסעודת מצווה.
היו כאלה שקיבלו את הדברים בהבנה. אך היו שהשיבו: "אנו רוצים גם וגם… גם להתחתן וגם להיות חתן". השבתי במשל ידוע של המגיד מדובנא. ספינתו של בן המלך טבעה במים, הוא נזרק מהספינה למים השוצפים והקוצפים, כפסע היה בינו לבין המוות. לפתע זינק אדם למים הגועשים ובמסירות נפש משך את בן המלך אל חוף מבטחים. המלך התרגש מאד מהמעשה הנאצל, וכהוקרה נתן לו אפשרות להיכנס אל חדר האוצרות הגדול שבממלכה ולקחת במשך שעה את כל העולה על לבו. אנשי מזכירות הממלכה קבעו עם האיש את היום והשעה, אך כשהמלך התעשת הוא הבין את משמעות המענק, הרי האיש מסוגל להסב נזק בלתי נתפס לאוצרות הממלכה. יועץ המלך הציע רעיון נפלא: בשביל המוביל לאוצר יציבו דוכנים של כל תענוגי תבל, עם כל מגוון הפיתויים, והם יסיחו את דעתו של המציל. וכך היה. האיש הסתחרר מכל השפע שראה, כשלפתע נשמע בחלל צליל פעמון אדיר ורם, צליל המבשר שהסתיימה השעה, לדאבון לבו של המציל.
חיי האדם מורכבים מ"עיקר וטפל" – "מטרה ואמצעי" – "סיבה ומסובב". האדם בחייו עלול להתבלבל ולהחליף בין הערכים. נדמה שזהו אחד המאפיינים של דור השפע והתענוגות. אדם יכול להצהיר מעל כל במה, שערכים לא מוכרים בכסף, שהחינוך והמשפחה הם מעל הכל, שהעיקר זה לימוד התורה וקיום מצוותיה. אך בפועל כשזה מגיע למבחן האמת התוצאה הפוכה, ומה שקובע זה מבחן התוצאה בלבד.
יתכן אולי, שזוהי אחת התובנות ששלח לנו הקב"ה בבדידות שנכפתה כעת על כולנו. בתקופה זו אולצנו להזניח את הטפל ולעסוק בעיקר. בחג הסוכות כששוהה היהודי בחיק הסוכה הוא לא לוקח עמו את הספות והכורסאות, לא את המקרר ואת המיטות הנוחות, אלא רק את מה שצריך באמת. כמו שלמדנו בדף היומי בברכות את סוגיית "עיקר וטפל", שהעיקר הוא זה שקובע את הברכה. וכמו במסכת הנלמדת בדף היומי – שבת, שם פותחת המסכת את דיני "הוצאה מרשות לרשות". מבאר שם מרנא הגר"א זי"ע, שזאת מפני שאחת ההלכות בדינים אלו היא החשיבות מה האדם מוציא, וכאשר האדם מוציא צלחת ועליה חצי זית אזי הוא פטור מהתורה וזאת מפני שמתייחסים לעיקר הנמצא מעל הצלחת. כי בכך מלמדת אותנו התורה שזה עניינה של השבת, לעשות את הבירור בין "העיקר לטפל", ולכן שובתים בשבת מכל הטפל של ימות השבוע ועוסקים בעיקר, בפיתוח הקשר בינינו לבין הקב"ה, בינינו לבין משפחתנו. זה יעודה של השבת, למקם את היהודי בתכלית חייו וייעודו. מובן א"כ שאין מה לבקש בתקופה זו "גם וגם". כי כעת רוצים שנעסוק אך ורק בעיקר, בתכלית.
*
הפרשיות הראשונות בספר ויקרא עוסקות בדיני הקורבנות שהיו מכפרים על חטאי האדם. כפי הנאמר בפסוק: "אדם כי יקריב מכם", התנא הא-לוקי רבי נחוניה בן הקנה, מלמדנו את סוד הקרבנות ב"ספר הבהיר", שהוא מחיבורי הקבלה הקדומים, שקדמו אפילו לספר הזוהר: "למה נקרא קרבן? על שם שמקרב". רבי נחוניה בן הקנה מחבר בין המילים "הקרבה" ו"קירוב" ומגלה שההקרבה אינה חולשה, אלא הרגע שיוצר את הקרבה. קרבה בינינו לבין הבורא, קרבה בינינו לזולתנו. אמנם לצערנו ולדאבוננו אין לנו בית מקדש. אך את ההקרבה והקרבה אנו נדרשים כדי לקרב את הגאולה.
בזמנים אלו שנמצאים בבית בני המשפחה, עוסקים בניקיונות לקראת חג הפסח. ימים אלו יכולים להיות ימים מאד מקרבים ומאחדים את המשפחה, אך יכולים גם יכולים להיות ההיפך הגמור… יש בנותן טעם להביא קטע מדברי כ"ק האדמו"ר מצאנז שליט"א שנשא לקהל חסידיו: "אבי היה מספר שאצל זקנו בעל ה׳בני יששכר׳ זי"ע היו מנקים את הבית בזמן בדיקת חמץ, וזה היה כל ההכנה לפסח!!!" מוסיף הרבי שליט"א: "אבי (בעל השפע חיים זי"ע) בעצמו היה מזהיר את ילדיו בתקופות שהיו מטופלים בילדים קטנים, שלא יטרחו מעל החובה, ולא יהפכו את הבית כדי לנקות. היצר הרע מוכן שיכניסו הביתה מתח במשפחה ובין בני הזוג, כי צריך לעשות פסח… צריך לדעת שנקודה אחת של כעס, רגע אחד של מתח, יותר גרוע מחמץ בבית! החובה המוטלת עלינו, על ההורים, על הנשים הצדקניות, היא להכניס רוגע בבית, הפסח יהיה כשר גם ככה. עושים כמה שאפשר באופן רגוע, ותו לא".
שוב אנו רואים את הנקודה הנדרשת מעמנו לעשות את הסדר הנדרש בין "עיקר לטפל". להשקיע את עצמנו בעיקר שלשמו הגענו לעולם.
(פורסם ביתד נאמן)
1/702