"א"ר שמעון ב"ג, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו" (תענית ל, ב, ב"ב קכא, א).
טעם אחר: "אמר רב יהודה אמר שמואל, יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה" (תענית שם). ביאור: יום שהותרו השבטים להתחתן זה בזה, שמימות משה רבינו ע"ה, בת היורשת נחלה משבט אביה, לא יכלה להינשא אלא לבן שבטה בלבד, כדי שלא תעבור נחלה ממטה למטה, ובט"ו באב הותרו.
טעם אחר: "אמר רב יוסף אמר רב נחמן, יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל" (תענית שם).
ביאור: בימי פילגש בגבעה (שופטים י"ט, כ"א) נשבעו ישראל במצפה לאמר (שם כ"א, א'): "איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה"', עקב הגנאי שעשה בנימין בפילגש בגבעה, שני איסורים אלה אף שנעשו כתורה וכמצוה – היו קשים על ישראל, לכן היתה להם שמחה גדולה ביום שהותרו.
טעם אחר: "אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר" (תענית שם).
ביאור: שישים רבוא מישראל שעליהם נגזרה גזרת "במדבר הזה יתמו ושם ימותו" (במדבר י"ד, ל"ה), ומתו מהם ט"ו אלף בכל תשעה באב, ט"ו אלף האחרונים אף הם חפרו קבריהם, ונכנסו בהם בליל תשעה באב, והקב"ה ויתר להם מפני שאחרונים היו ונבדלו לחיים, ואולם בתשעה באב שחרית כשקמו על רגליהם, עדיין לא ידעו שנבדלו לחיים וחשבו שמא טעו בחשבון, והיו חוזרים ונכנסים לקבריהם עוד חמישה לילות, כיון שהגיע ט"ו באב וראו את הירח במלואו – הבינו כי בטלה הגזירה מעליהם ועשאוהו ליום ט"ו באב יום טוב (מדרש איכה וב"ב קכא, ב).
טעם אחר: "עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה הפרסדיאות [מחסומי דרכים] שהושיב ירבעם בן נבט".
ביאור: כשקרע ירבעם בן נבט מלכות ישראל מירושלים, התפלג העם ושררה איבה בין ממלכת אפרים לממלכת יהודה. ביקש ירבעם בן נבט למנוע מבני ישראל לעלות לירושלים, ולכן הושיב פרסדיאות [משמרות] בכל הדרכים המובילות ירושלימה, כדי שלא יעלו ישראל לרגל ולא יביאו ביכוריהם לבית המקדש (תענית לא, א).
טעם אחר: "רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה (שם).
ביאור: הם ההרוגים שהרגם אדריינוס שגזר שלא לקבור אותם, ולאחר שבע שנים מלך מלך אחר, והתיר להביא את ההרוגים לקבורה, וזה היה בט"ו באב.
טעם אחר: "רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה" (תענית שם).
ביאור: לפי שהיו חוטבים עצים כדי להבעיר את אש המזבח בביהמ"ק, והיו עושים זאת במשך כל תקופת הקיץ עד ט"ו באב, שמט"ו ואילך תשש כוחה של חמה, ואינה מייבשת העצים הכרותים מהר, ונכנסים בהם תולעים ונפסלים לגבי המזבח. לפיכך אותו היום שהשלימו בו את המצוה – עשו אותו יום שמחה וקראוהו 'יום תבר מגל' – היינו יום שבירת המגלים והקרדומות.
הטעם שעשוהו יו"ט ביום גמר כריתת העצים: לפי שעתה יכלו להתפנות לעסוק יותר בתורה, שלא יהיו טרודים יותר בכריתת העצים (רבנו גרשום מאור הגולה ב"ב קכא, ב ד"ה יום שפסקו).
טעם אחר: לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת, הרי שהשלמה של מצוה שמחין עליה (רשב"ם שם קכא, ב ד"ה ברכת הטוב והמיטיב מניסן).
לשליחת תגובות לכותב הטור, הרב יהודה לב שליט"א,
יש לכתוב ל: [email protected]