"הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים" (אבות ה יג)
מעשה נפלא סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל: הגאון רבי משולם איגרא זצ"ל, בהיותו בתקופה הראשונה לאחר נישואיו ישב לילה אחד בבית המדרש ולמד בהתמדה בחברותא עם ידיד. באמצע הלילה הלה נזקק לצאת מבית המדרש לשעה קלה, אולם השעה ארכה והלה בושש לשוב. יצא הג"ר משולם לתור אחריו, והתברר כי בצאת הלה מבית המדרש הירח האיר את הלילה, ואזי הואר הצלם שעמד בראש בית התיפלה שבמקום. מסתבר שהלה היה חם מזג, ובאישון לילה, כאשר סבר שאין איש רואהו, טיפס לראש אותו בנין ושבר את הצלם שעליו. אולם לרוע מזלו הוא נתפס על ידי שומר בית התיפלה ונאסר על ידו.
לא היה ספק מה מצפה לאותו אברך כאשר יאיר היום והגויים יידעו את אשר נעשה, וחישוב קל לימד שיש צורך לפעול במלוא הזריזות. לפיכך פנה הג"ר משולם לאותו שומר וביקש לשחרר את האברך המסכן תמורת שלמונים. כמובן, מאחר והשומר ידע את אשר לפניו, נקב בסכום אדיר של עשרים וחמש אלף רובל, שהיה סכום עתק באותם ימים, בקובעו בפסקנות שבפרוטה פחות מסכום זה לא ישוחרר האברך, ותהיינה התוצאות כאשר תהיינה.
אילו היה הדבר בשעות היום ואילו היתה ארכה לאסוף את הכסף, אפשר שאחר מאמצים היה נאסף בקושי סכום כזה, מתוך ידיעה שהמדובר בפדיון שבוי הנתון בצל חשש פיקוח נפש. אולם באישון לילה, כאשר כל הסכום היה צריך להימסר בטרם יאיר אור ראשון, לא היה שום סיכוי להשגת סכום זה. אז נזכר הג"ר משולם בדמי הנדוניה שקיבל מחמיו לעת נישואיו, והיה זה בדיוק כסכום הנ"ל, והחליט שבינתיים ילווה את הסכום ויציל את השבוי מבית כלאו, ולאחר זמן יתרים את הציבור שבוודאי ימצא לנכון להשתתף במצווה רבה זו.
כך אמר וכך עשה. בחשאי הוציא את צרור הכסף שהיה שמור עמו במקום סתר, מסרו לשומר והאברך יצא לחפשי ובמהירות עזב את העיר לאי שם.
כיון שראה הג"ר משולם שמצווה גדולה כזו נזדמנה לידו, גמלה בליבו ההחלטה שהוא כבר לא ישמטנה מידו, ותיקרא המצוה בלעדית על שמו מבלי שיבקש ממאן דהוא לבוא לעזרתו. אולם הוא חשש מתגובת אשתו, שכל ממון בית אביה כלה ואבד ממנה כהרף עין, ולפיכך הודיע לה בשעות הבוקר שלרגל דבר סתר שהגיע אליו הוא נאלץ לסור לעיר הקרובה לימים ספורים, וכאשר ישוב יספר לה במה דברים אמורים. כך עשה, בסוברו שבינתיים ימצא דרך כיצד לבשר את הענין לאשתו.
באותו יום כשנותרה האשה בביתה התדפק על דלתה בחשאי שומר בית התיפלה כשבידיו מזוודה. הוא גילה את אוזנה בדבר כל המעשה שאירע באותו לילה, ובדבר עשרים וחמש אלף הרובל שבעלה שקל על ידיו בכדי לשחרר את חברו, אולם לרוע מזלו הגויים שבמקום תפסו את כל הענין והחליטו להתנקם בו על ששחרר את הפושע מתחת ידיו. בדלית ברירה הוא נאלץ להימלט במהירות מהעיר כשהוא מחופש, ובא להפקיד בידה מזוודה זו שהיא מלאה רבבות-רבבות מטבעות זהב וכסף ממה שקיבל בלילה האחרון, ועוד כהנה וכהנה ששקלו אנשים על ידיו בכל מיני הזדמנויות דומות.
הוא הסביר שהחליט להפקיד את המזוודה דוקא בבית זה, משום שנתפעם מעוצמת המסירות של הג"ר משולם לרעהו. וממה נפשך, אם יעלה בידו לחזור העירה, בטוח הוא בבעל הבית הזה שיחזיר לו פקדונו בשלימותו, והיה אם מבוקשו לא יעלה בידו והוא ייתפס, ברור לו שאין אדם בעולם הראוי לרשת אוצר גדול זה יותר מהג"ר משולם.
ואמנם הוא יצא את העיר לא הרחיק, וגויי הארצות הדביקוהו ועשו בו נקמה כאשר זממו לעשות ביהודי, בהוציאם אותו להורג למען ישמעו וייראו. מעתה היה הכסף לר' משולם ולביתו, ובבואו הביתה בישרה לו רעייתו בשורה טובה זו.
אלא שלג"ר משולם שמועה זו לא נעמה כלל ועיקר. הוא לא ידע את נפשו מרוב צער מן החשש שהנה מן השמים משלמים לו את גמולו בו במקום, ומי יודע אם אינו מכלל האנשים שעליהם נאמר "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו ח"ו".
באותו לילה נגלה אליו אביו בחלום והסביר לו שאת שכרו הוא קיבל במהרה כאן בעולם הזה, מפני שנשתכחה ממנו משנה מפורשת והוא פעל בניגוד לה – זוהי המשנה הגורסת ש"הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים, עינו צרה בשל אחרים". מצווה שהגיעה לידו, היה צריך לשתף בה גם אחרים.
(מראש צורים, דברים)