"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ל', י"ב)
כתב בעל הטורים: "ונתנו – אם תקראנה למפרע יהיה גם כן 'ונתנו'. לומר לך: מה שאדם נותן לצדקה יחזור אליו, ולא יחסר לו בשביל זה כלום".
אדם שמקיים כאן למטה, "ונתנו" – זוכה לכך שהקב"ה מוריד עליו "ונתנו" מלמעלה.
פעם אחת ברך האדמו"ר הקדוש רבי מנחם מנדל מרימינוב זיע"א יהודי ב'פרנסה טובה', והלה התעשר עושר רב, בקנה מדה בלתי נתפס.
באו גדולי החסידים אל רבם ושאלו: "מדוע נתן הרבי את כל הכסף העצום הזה רק ליהודי אחד? סכום כזה מן הראוי היה שיתחלק בין כמה וכמה אנשים?".
נענה האדמו"ר ואמר: "אני לא נתתי לו את כל העושר העצום הזה! אני נתתי לו רק את הברכה, והוא, במעשיו, הגדיל והעצים את הברכה עד לממדים כה גדולים!".
ביאור הדברים: שאדם זה השכיל לעשות צדקות בכספו. ככל שגדלה הברכה – כן גדלו תרומותיו לצדקה. הוא לא הסתפק בצדקות שנהג בעבר. וכיון שהוא הגדיל את ה"ונתנו" שלו – בה במדה הגדילו לו משמים את ה"ונתנו" המגיע משם. בריבוי מעשי הצדקה שלו, הוא זה שהעצים והרבה את הברכה, עד לעשירות המופלגת לה זכה.
לא הגיוני שאדם שהפריש סכום מסויים לצדקה, בתקופה בה הרוויח אלף, ייתן את אותו הסכום לצדקה בתקופה בה הוא מרוויח עשרת אלפים…
אם הוא לא משכיל להרבות את הצדקה אלא "הון ועשר בביתו – וצדקתו עמדת לעד", הצדקה שלו נשארה "עומדת" על אותו סכום – גם משמים לא יעצימו לו את הברכה!
אבל אם הוא יודע שמאלף מפרישים מאה, וכשהקב"ה נתן ברכה ויש עשרת אלפים, מפרישים אלף, "האלף לך שלמה" – הברכה שבמעונו "מתפשטת ומתרחבת" ולא נותרת כפי שהיתה.
וזהו שאמר האדמו"ר לחסידיו: אותו אדם שהתברך ממני, הוא זה שהשכיל לדעת איך להעצים את הברכה. ההעצמה לא באה ממני.
"והיה ברכה" – כשהקב"ה מברך אדם, עליו להשכיל "לגדל" את הברכה. אם, חלילה, לא ישכיל – "ונתנה לרעך הטוב ממך", והיא תפנה למי שכן יודע לגדלה.
מצדקה רק מרוויחים
לא אחת עמדתי משתומם מול מעשי צדקה נפלאים, בהם ראו הנותנים – עין בעין – את התגשמות ההבטחה "ונתנו – ונתנו". הנה אחד מהם:
הגיע אלי חתן שהתחתן לא מכבר, ובידיו מעטפה.
"כבוד הרב", כך אמר לי, "במעטפה יש את כספי המעשר מהכספים שקבלנו לחתונה. אני מעוניין, בלי נדר, להקפיד על 'מעשר כספים'".
אמרתי לו: "הרי אני מכיר אותך. דירה אין לך. פרנסה אין לך. צרכים מינימאליים לבית עדיין חסרים לך. מדוע לא תשתמש בכספי המעשר לצרכי קיומך?".
"רבי! אני מעוניין בכל לבי לקיים מצוות מעשר כספים. ובאשר לצרכי הפרטיים – היד ה' תקצר?", אמר ונתן את תרומתו הנכבדה.
וכי יעלה על דעת מאן דהו שהקב"ה לא ירעיף עליו שפע של ברכה?
כעבור חודש ימים הוא שב אלי. מעטפה נוספת בידו ואמר: "כבוד הרב! במעטפה יש את כסף המעשר ממתנה נוספת שקבלנו זה עתה. אחד הדודים שהשתתף בחתונה, שלח רק עכשיו את מתנתו לחתונה".
"אומר לרב את האמת", הוסיף. "לא הבנתי מדוע הדוד הזה לא הביא מתנה לחתונה, אבל דנתי אותו לכף זכות, כנראה משום איזושהי סיבה מוצדקת… כבר 'התיאשתי' ממנו… והנה כעבור חודש מהחתונה הוא הגיע אלי, מתנצל כולו על האיחור, ובידו מעטפה.
"משפתחתי את המעטפה, גליתי שיש בתוכה בדיוק את אותו הסכום שנתתי לכבוד הרב כ'מעשר כספים' בפעם הקודמת, סכום שהוא מעל ומעבר למה שציפיתי לקבל ממנו. את המעשר ממנה הבאתי עתה"…
"ונתנו" – "ונתנו". אדם שנותן – נותנים לו. הכל חוזר בחזרה, ובגדול.
כבר אמרו חז"ל (בראשית רבה ט, יא): "כל המדות בטלו, מדה כנגד מדה – לא בטלה". המתכון לקבלת הברכה, להרעפת השפע הוא: "ויתן, ויחזור ויתן", בלי חשבונות…
זה בהחלט דבר לא פשוט ולא קל. אך טבעי הוא שלכל אחד יש את החשבונות שלו: "גם לי אין פרנסה"; "אני נצרך לא פחות ממנו"; "אני חוסך כל פרוטה לקנות לעצמי דירה, איך אני יכול לתת…" וכדומה.
דרושה עבודה כדי לשנות את המבט, לשנות את התפיסה. להפנים שלעולם – אבל לעולם – לא מפסידים מלתת. ולא רק מלתת, אלא גם "מלתת ולחזר ולתת" רק מרוויחים!
דוד המלך אומר בתהלים (כ"ג, ו'): "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". אדם שנותן צדקה, וגומל חסד בממונו, מביא את עצמו למצב שהחסד "רודף" אחריו, ורוצה "להדבק" בו…
אחרי ה"ונתנו" שלו – ה"ונתנו" בכוון השני "רוצה לבוא"…
ועדיין – גם מי שניחן בלב טוב שרוצה לתת – צריך להתפלל לה' שיכוון אותו לתת למקומות הנכונים, למקומות של תורה וקדושה.
יש כאלו הרחוקים משמירת תורה ומצוות, שהם אמנם בעלי חסד ותורמים מהונם, אך הם תורמים לכל מיני שטויות והבלים, למועדוני ספורט ולבתי תרבות קלוקלים, שהשם ירחם.
צריך תפילה מיוחדת שלא להיכשל בעניים שאינם מהוגנים, ולזכות לעשות עם הכסף צדקה אמתית, שהקב"ה חפץ בה.
***
"זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל" (שמות ל', י"ג)
בזמן מרנא ה'כתב סופר', הלא הוא רבי שמואל בנימין סופר, בנו של ה'חתם סופר' זצ"ל, נערכה סעודה גדולה לרגל התקנות החדשות שתקנו למניעת ההתבוללות וההשכלה. האסיפה היתה מכוונת כנגד רוחות הרפורמה שפשו באותה תקופה. ובאמצעות כינוס זה בקשו גדולי הדור לבלום את הפרצות הגדולות שנוצרו בכרם ישראל.
בעצומה של הסעודה, קם ה'כתב סופר' והכריז באזני הנוכחים: "ברצוני להראות לכם חפץ מופלא! הביטו וראו: הנה מטבע מחצית השקל עשויה כסף טהור! מטבע זו שמורה עמי בירושה מאבות אבותי, ושמשה למצוות מחצית השקל בזמן בית המקדש השני!".
המטבע הנדירה הועברה בהתרגשות מיד ליד, והמשתתפים הנפעמים בחנו אותה בעיניהם בדקדקנות. כעבור זמן מה בקש ה'כתב סופר' לקבל את מחצית השקל בחזרה, אך שוד ושבר, מטבע הכסף יקרת המציאות לא נמצאה!
כהרף עין הורה ה'כתב סופר' לנעול את שערי האולם, וצווה על כל המשתתפים לחפש את המטבע בכל עוז. לאחר שמחצית השקל לא נמצאה, הודיע ה'כתב סופר' כי אם המטבע לא תימצא בעוד עשר דקות, הוא יאלץ לפקוד על תלמידיו לעבור בין כל המשתתפים, ולחפש את האבדה בבגדיהם. הכל החלו בחיפושים נמרצים, אך המטבע נעלמה כאלו בלעה אותה האדמה…
ה'כתב סופר' כבר עמד להורות לערוך חיפוש מדוקדק בבגדי האנשים, כשלפתע נעמד תלמיד חכם זקן ונשוא פנים, אשר התחנן ממעמקי לבו שלא יערכו חיפוש בבגדיהם, אלא ימשיכו לחפש אחר המטבע במשך עשר דקות נוספות. הזקן בעל הדרת הפנים, היה לא אחר מאשר עמוד ההוראה בדורו, רבי יהודה אסאד זצ"ל, בעל שו"ת "יהודה יעלה", שהיה תלמיד חכם מופלג, ונחשב לאחד מגדולי דורו.
ה'כתב סופר' נענה לבקשה והכל המשיכו בחיפושים קפדניים במשך עוד עשר דקות רצופות, אך המטבע לא נמצאה. ה'כתב סופר' כבר עמד לצוות לפשפש בבגדי הנוכחים, כשרבי יהודה אסאד פנה אליו שוב והתחנן על נפשו: "מבקש אני ממעלתכם בכל לשון של בקשה, אנא המשיכו לחפש במשך עשר דקות נוספות, אולי בכל אופן תימצא המטבע, והבושה תיחסך מהקהל הנכבד!".
הבקשה המוזרה העלתה שאלות ותמיהות בקרב הצבור. 'מדוע כל כך חשוב לרבי יהודה שימשיכו בחיפושים?!' בלב הנוכחים כבר הפציע חשד קל כי למרות זקנתו וגדלותו, לא עמד רבי יהודה בפיתוי, והחליק לכיסו באין רואים את המטבע היחידה במינה. אולם מחמת כבודו נענו אף לבקשתו השניה והמשיכו לסרוק את כל פינות האולם, במטרה לאתר את המטבע הנעדרת.
בעוד הנוכחים משוטטים באולם וסוקרים בשיטתיות כל חלקה פנויה, נכנס למקום אחד המלצרים והכריז באדישות: "אולי מישהו איבד פה מטבע?!". התברר כי אחד העובדים גרף בחסר תשומת לב את המטבע יחד עם מפת השולחן. המטבע העתיקה כבר עמדה להיות מושלכת לאשפה ככלי אין חפץ בו, לולי ערנותו של המלצר, שהחליט להשיבה לאולם, ולברר מיהו בעליה.
לאחר שנמצאה המטבע ושקטו הרוחות, הסה רבי יהודה אסאד את קהל הנוכחים ופתח בדברים:
"מן הסתם תמהתם וחשדתם בי על התנהגותי המוזרה במשך הדקות האחרונות. יתכן גם שבלבו של אי מי כבר בצבץ החשד כי לא שלטתי ביצרי ושלשלתי לכיסי את המטבע יקר הערך. אולם עתה, לאחר שנמצאה האבדה, אגלה באזניכם את הסיבה שבגינה בקשתי להאריך את זמן החיפושים!"
כאן עצר רבי יהודה אסאד משטף דבריו, הושיט ידו לכיסו ולהפתעת הנוכחים שלף מטבע מחצית השקל, יצוקה כסף, זהה ותואמת להפליא למטבע שהובאה למקום על ידי ה'כתב סופר'.
בעוד הנוכחים המשתאים מביטים ומשווים בין שתי מטבעות הכסף הדומות כשני אחים תאומים, המשיך רבי יהודה בדבריו: "לרגל השמחה היה ברצוני להראות לבאי האספה את מטבע מחצית השקל שקבלתי בירושה מאבות אבותי, ושמשה למצווה בזמן בית המקדש השני. הגעתי למקום כשהמטבע המופלאה נתונה בכיס חליפתי, אך כאשר נוכחתי כי בעל ה'כתב סופר' הוציא את המטבע מכיסו והציגה ברוב רושם לפני הנוכחים, לא רציתי להוריד מערכה של המטבע הנדירה, ולהראות לכל כי אינה יחידה במינה. לפיכך הותרתי את המטבע טמונה עמוק בכיסי.
"בשעה שהמטבע נעלמה, ועמדו לחפש בבגדי הבאים, ידעתי כי כאשר המטבע הזהה תימצא בכיסי, לא יעזרו לי כל התירוצים והאמתלאות שבעולם, והכל יסברו כי לא עמדתי בפתוי, ושלחתי יד במחצית השקל. לכן כשהמטבע אבדה, התחננתי חרש לבורא העולם, ובקשתי שהאבדה תמצא במהרה.
"כשהמטבע לא נמצאה, הפצרתי בכם להמתין עוד מספר דקות, ולחפש את מחצית השקל, בטרם תחטטו בבגדי הנוכחים. בינתיים נשאתי תפילה בחדרי לבי והתחננתי לבורא העולם שיציל אותי מהבושה הגדולה שעומדת להתרגש עלי, ולחרוט את שמי לדיראון עולם כגנב נקלה. בפעם הראשונה והשניה תפילתי לא נענתה, אבל בפעם השלישית נענה ה' יתברך לתפילתי והמטבע נמצאה!".
רבי יהודה אסאד סיים את דבריו, כאשר ה'כתב סופר' נעמד והכריז באזני הקהל הנרגש והנסער: "רבותי, זה עתה זכינו ללמד על בשרנו עד כמה אמתיים דברי חז"ל: 'והווי דן את כל האדם לכף זכות'. הלא לו היינו מאתרים את המטבע בכיסו של רבי יהודה אסאד, לא היה לנו כל צד בעולם לדון אותו לכף זכות. והיינו סמוכים ובטוחים כי הוא לא עמד ביצרו וסלק את המטבע לכיסו. ראו עד כמה גדולים דברי חכמים! מכאן נראה ונלמד עד כמה עלינו להיזהר ולהישמר שלא לפגוע בזולת, ולא לחשוד בו לחינם, אלא לראות תמיד במעלת חברנו ולא חסרונם!".
(קטעים נבחרים מתוך הספר 'משכני אחריך')