"שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה', י"א)
כתב ה'חיי אדם' (קל, ד): "כשיגיע ל'מצה זו' בהגדה של פסח, צריך להגביה המצה להראותה למסובין, ויש שנושקין אותה, כדי לחבב המצוה בעיניהם".
ומרעישין דברי השל"ה הקדוש זצ"ל (ריש מסכת פסחים): "יחשב האדם המצוה הבאה לו פעם אחת בשנה, ואחר כך כל השנה אלו המצוות עוברות ממנו. על כן בשעתן יכבדן ויאהבן וידבק בהן, לא תפרד מחשבתו מהן. וראיתי בבני עליה המחבבין מצוות, היו מנשקים המצות ומרור וכל המצוות בעת מצוותן. וכן הסוכה בכניסתם וביציאתם, וכן ארבעה מינים שבלולב, והכל לחבב המצוה".
ויש ללמוד זה ממה שכתב רמ"א (אורח חיים כד, ד): "יש נוהגין לנשק הציציות בשעה שרואה בם, והכל משום חיבוב מצווה, ואשרי מי שעובד את ה' בשמחה ובטוב לבב ובדבקות וחשק וחפץ לב". [והובא במשנה ברורה (תעז, ה)].
וכתב הצדיק רבי שמואל משינאווא זצ"ל ('רמתים צופים' ח"ב טו, ב) אודות הצדיק רבי שלמה ליב מלענטשנא זצ"ל: "לא אוכל לעצור במילים מלרשום לי למזכרת, מה שראיתי בעיני את חיבוב המצוות שלו. כשתפס האתרוג, היו הכל רואים שכמעט כלתה נפשו למצוה, והיה מנשק האתרוג בכל פעם בעת אמירת הלל. גם היה נוהג, שבעת שישב לשולחן בשבת קודש הביט בחלות, ומחמת חיבוב המצוה לא עצר כח מלנשקן. ופעם הזדמן רב אחד אצלו לשבת קודש, וכשראה זאת לקח חלה קטנה מי"ב חלות, ומנשקה גם כן. ומאז והלאה לא נשק עוד".
בימי אברכותו, לא ידעו שהרבי רבי בונים משפסיחא זצ"ל נתפס לחסידות. עד שבהגיע חג הסוכות רץ בקול גדול, והחל לנשק את מחיצות הסוכה ואת הרצפה "והיה נראה כמשתגע חס ושלום ממש, מרוב התבערה, עד ששקט ונח, ומהיום ההוא והלאה ידעו כולם שהוא שייך לכת החסידים" ('הרבי רבי בונים' ח"א מז). וכן מובא מהגאון הקדוש ה'בני יששכר' זצ"ל (סוכת שמואל, כ), ש"בליל התקדש חג היה נכנס לסוכתו בפישוט ידיים ורגלים, והיה מנשק הרצפה והדפנות".
אורח שנזדמן לסוכתו של הגאון רבי חיים לייב סטאוויסק זצ"ל, אבי הגאון רבי חזקיה יוסף משקובסקי זצ"ל, רבה של קריניק, סיפר שכאשר סבור היה שהאורח נרדם, קם ממטתו ונשק את דפנות הסוכה בהתלהבות ובחשק נפלא.
ומסופר ('על משכנות הרועים', כו) שאחד עמד ליד סוכתו של ה'בית ישראל' מגור זצ"ל – בחיי אביו ה'אמרי אמת' זצ"ל – והדלת היתה פתוחה כדי סדק, וראהו מנשק דפנות הסוכה ברוב התלהבות!
וכתב ה'בני יששכר' זצ"ל ('אגרא דכלה', וירא. 'דרך פקודיך' כא), שהמחבבין מצוות בוראם, נוהגים לנשק המצה והמרור והארבע כוסות, להראות חשקם ותשוקתם בדבקות, ולעשות רצון בוראם בדבקות רוחא ברוחא, כי חיות הנה המצוות, עבור שנשפע עליהן רצון אלוקי, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעשות את כל החוקים האלה.
וה'תפארת שלמה' זצ"ל כתב שזה חיוב מדאוריתא "בערב תאכלו מצות" (שמות י"ב, י"ח) מלשון ערבות ומתיקות, שתהיה מצוה זו מתוקה לחך וערבה לנפש!
והצדיק רבי צבי הירש מרימינוב זצ"ל אמר ('בארות המים' ליום א' דפסח), שאלמלא היה חושש מרינון הקהל, היה מביא המצה לבית הכנסת (בליל התקדש החג) ועושה איתה נענועים (בהלל), כמו שעושים עם הלולב והאתרוג!
סוף דבר: ה'אמרי חיים' זצ"ל אמר פעם לפני פסח: "השל"ה הקדוש אומר, שיש מנהג לנשק את המצות כמו את הציצית והתפילין – אַז מֶען הַאלְט דִערְבַּיי. אם אכן הגיעו לרגשות אלו!".
מצה זו שאנו אוכלים על שום מה
לא די לאכול את המצה, צריך לדעת "על שום מה". ה'אמרי חיים' זצ"ל, שהפסח ממש בער בעצמותיו, לשמו ולזכרו תאוות נפש, סופר היה את השעות עד ליל הסדר הקדוש. בקידוש הלבנה בחודש ניסן פנה לרבי יעקב רוזנברג עליו השלום, שעמד לידו ואמר: "רואה אתה, לבנה זו תאיר לנו בעוד מאה שישים ושמונה שעות בליל הסדר!", משתדל היה לנסוע למירון לפני החג, לבקש מרבי שמעון דעת עבור הכזית מצה!
פעם נסע בתשות כוחו, ונשאל על כך. ענה: "איני מבין איך אפשר לגשת ולומר 'פקודא דא' (מאמר הזהר לפני ההגדה) בלי רבי שמעון!" (הגדת 'נצח שבמלכות' לד).
ופעם, בערב החג, הגעילו את השניים התותבות ונתעקמו מחום מי ההגעלה. מיד הוזעק רופא השניים ד"ר משה לרנר והתאימן כראוי. אמר: "כעת יוכל הרבי לאכול את הכזית מצה".
נענה הרבי ואמר: "את המצה צריכים לאכול עם הראש – עם השיניים יכולה גם בהמה ללעוס!"…
(מתוך 'מקרבן לתורה'– הגדה של פסח)