שמואל דב גולד
בערבי יום הכיפורים, נכנסו יהודים שונים למרן הגראי"ל זצוק"ל, סיפרו והתאוננו כי פלוני הכאיב להם, והוא מתחרט ומבקש מחילה, אבל קשה להם מאוד למחול לו, כי הוא פגע בהם עד עמקי פרנסתם או עמקי נשמתם.
מרן היה משתתף בצערם, ואז היה אומר להם נרגשות: תחשבו לעצמכם. מה יהיה לכם מזה שהוא יסבול, מה יועיל לכם שהוא יתייסר, וכי אם הוא יסבול וייענש כאן או בקבר יועיל לך הדבר? מרן זצוק"ל היה גם אומר להם כי בזכות שהם ימחלו – ה' יתברך ימחל להם על עוונותיהם.
מרן זצוק"ל היה אומר אז לפעמים, לאברכים הסובבים לו, כי לדעתו בדרך כלל העבירות מדאורייתא שיש לבני אדם לשוב עליהם בתשובה, אינן עבירות 'בין אדם למקום', וכי מישהו מחלל שבת במזיד חלילה, וכי יש מישהו שלא מתפלל בזדון חלילה, ועוד כהנה, אבל יש עבירות ב'בין אדם לחברו', שאנשים נכשלים בדאורייתא ממש, ובזדון, לדוגמא מציקים לקרובים ובני משפחה, השוויגער לכלה והשווער לחתן. מכאיבים לאשה ולקרובים אחרים ולסובבים. וכל אלו הם איסורים ממש ועבירות – דברי מרן זצוק"ל לפני יום הכיפורים. ויש ברוך ה', מיני דרכים שונות לפייס, להתחרט ולתקן את המעשים.
כשיד ד' פוגעת, נזכרים…
אך במקרים לא מעטים, יהודים שמציקים לחבריהם, או לאחד מבני המשפחה הקרובים ממש, ואין להם את הכח לתקן ולהשתנות ולפייס, וגם אין להם את האומץ לבקש סליחה. הם נזכרים חלילה מאוחר, כאשר יד ה' פוגעת בהם, ולפעמים זה כאשר בן המשפחה כבר אינו בין החיים. הם יוצאים ובאים לבקש מחילה על קבר יקיריהם. יצאנו למסע קצר בעקבותיהם.
שאלנו את הרב מרדכי אורלנצ'יק מ'חברא קדישא' בבני ברק: האם נוכחת בסיטואציות של בקשות מחילה במעמד עשרה בבית החיים פוניבז', שאינו גדול כל כך ביחס לבתי העלמין האחרים ברחבי הארץ?
'אספר לך ככה על רגל אחת מהשנים האחרונות, שני מקרים שהיו לי, ולשניהם היה קשר למקרים של בנים להורים גרושים.
סיפור מכאיב שאירע לא מכבר: יהודי חשוב הגיע במיוחד מחו"ל, הוא שמע ממני והתקשר אלי בבקשה שאשכור לו עשרה צעירים שיאמרו את כל התהילים ליד הקבר של אחד מהוריו, בתנאי שלא אגלה מי הוא המבקש. ואכן, כמובן שלא אמרתי להם מראש כלום והזהרתי אותם גם לפני כן ואח"כ שלא ידברו כלום, כדי שגם הוא לא יזדקקו לבקש מחילה…
הם ראו את השם על המצבה, אבל לא הבינו את הרקע ואת מעמדו של האיש בחו"ל. הוא בכה וביקש מחילה בכאב רב, ואמר לי אחר כך בחצי חיוך מרירי, כי בכה כעת הרבה יותר ממה שבכה בהלוויית אמו. הרקע לסיפור: ההורים שלו לא חיו ביחד, וכעת הוא חיתן בת והיא חזרה הביתה, ועשה חשבון הנפש שבימים ההם בהיות הוריו פרודים, התערב והציק לאחד מהם, ולכן בא לבקש מחילה.
למעשה, בהרבה דברים מעניינים מבחינים כאן בבית החיים, במבט מהצד בלי להתערב. וכן גם אפשר להבחין לפעמים במקרים שמגיעים עם מנין לבקשת מחילה, ליד קבר של שכן או ידיד או מכר שביזו אותו. מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל התבטא פעם ואמר "מציקים ויורדים לחייו של השני וכאשר יד ה' פוגעת, אז נזכרים לבקש מחילה". לא כל פעם אני יודע מה ומדוע, אבל היה לי מקרה נוסף שפלוני התערב והתנהג שלא בסדר עם הוריו ובא לבקש מחילה מאחד ההורים, שאכן גם הם היו גרושים. וקשה לתאר את הצער והכאב.
יש לי מכר שנולדו לו שני ילדים. ואח"כ לא נולדו לו במשך יותר חמש עשרה שנה, הוא ערך חשבון הנפש ונזכר שביקר פעם עם הילדים הקטנים זקנה פלונית ב'בית אבות' יחד עם הילדים שלו והיא נפגעה ממנו ומהילדים מאוד, וכעסה מאוד, וחשב אולי הקפידה עליהם או קיללה. בכל אופן הוא חיפש וביקש סליחה על קברה של הזקנה ההיא, ואח"כ נולדו לו כמה ילדים נוספים.
השמועות מספרות על רבים שבאים לבקש מחילה בציונו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, שבית החיים פוניבז' זכה שגופו הטהור ייטמן בו.
הרב אורלנצ'יק: 'לי לא הזדמן לראות במיוחד מניינים ליד ציונו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, לבקשת מחילה. אני אסביר. הרי כל הזמן באים לתפילות ולביקורים, ואינני מתקרב לראות את הנעשה שם, ואינני עוקב אחרי הדבר מקרוב.
'אגב, אני הייתי מהזוכים להשתתף ב'טהרה' של מרן רבן של ישראל הגראי"ל זצוק"ל, ואני מעיד, וכפי שהראיתי בשעת מעשה לעוד שניים מחברי ה'חברא קדישא', שיבחנו, כיצד ידיו הקדושות היו קפוצות גם אחרי הפטירה. וכידוע מצדיקים גדולים, שידיהם היו קמוצות בהסתלקותם: 'נטל כל חמודות העולם והלך לו'."
"הוא התייפח כמו תינוק"
יצאנו בעקבות השמועות של בקשות מחילה ליד ציונו של מרן זצוק"ל, שהוא הגדול ביותר בדורות האחרונים שסידר כביכול שולחן ערוך שלם בהלכות הללו של "הנעלבים ואינן עולבים, כצאת השמש בגבורתו", כי על ידי קדושתו ועוצם גדלותו תלמידיו ומקורביו ובני משפחתו יכלו ללמוד ממנו את כל ההלכות וההליכות במושגים הנעלים הללו "תולה ארץ על בלימה".
יצאנו לשטח. התחלנו מהסוף, בפנייה ליהודי נוסף מ'חברא קדישא' בני ברק.
במהלך השנה האחרונה המצערת שאיבדנו כלי חמדה את רבן של ישראל מרן הגראי"ל זצוק"ל, סופרו עובדות מכאיבות על יהודים שחיפשו מנין בבית החיים פוניבז' לבקשת מחילה ליד הציון הטרי של מרן זצוק"ל. כנראה לאחר שפקדו אותם צרות ומצוקות, ערכו חשבון נפש שהתנהגו שלא כראוי. הבינו כי אין להם ברירה, אלא ממש לבוא לחלוץ נעל ולבקש מחילה. והם עשו כן. ישנו פתגם: טוב מאוחר מלא כלום.
שאלנו את איש הח"ק: האם נוכחת במקרה מצער שכזה? וכיצד אתה רואה את הדברים ממבטך, כאיש שמבקר הרבה יותר מאתנו בבית החיים?
והוא השיב: 'נוכחתי במקרה מצער אחד שכזה, ושמעתי ממקור ראשון על שני מקרים נוספים.
'באחד הימים בתחילת חודש אלול האחרון הגעתי לבית החיים שומרי שבת זכרון מאיר, והבחנתי באדם המחפש הרבה ליד הקבר של מרן החזון איש. שאלתי אותו למבוקשו ואמר: "אני מחפש את הקבר של מרן הגראי"ל שטיינמן".
'אמרתי לו כי הקבר לא נמצא כאן בכלל אלא בבית החיים הסמוך – פוניבז', וכיוונתי אותו לעבר קברו. ראיתי שהוא מתייפח רבות על הקבר. לשאלתי מה קרה? סיפר לי שדיבר כמה פעמים שלא בכבוד אל ראש הישיבה, והוא מרגיש שיד ד' פגעה בו בכמה עניינים שאין מקומם להיכתב כאן, והוא מבקש מחילה.
'אמרתי לו שלבקש מחילה צריכים מנין של עשרה אנשים, וכן צריך חליצת נעליים ולומר את הנוסח. ואז הוא החל לחפש ולקבץ והצליח לקבץ עשרה אנשים.
'אחד המשתתפים באותו מנין, סיפר לי כי הוא מתגורר בסמוך לבית החיים, וכי כבר כמה פעמים שקראו לו להשלמת מנין בקברו של מרן ראש הישיבה זצוק"ל.
'היה זה בתוך ימי השלושים של הסתלקות מרן, הגיע יהודי לשערי בית החיים וביקש ממני להצטרף למנין לבקשת מחילה. היהודי ניגש אתנו לקבר. התיישב שם על הארץ, ובכה כמו תינוק. המעמד היה מזעזע. כנראה שצרתו היתה גדולה, וגם חטאיו היו לא קלים, היה כואב לראות בכך'.
רבי יצחק גולדשטוף שליט"א, מחנך, ועורך גליון 'דברי שי"ח', מספר על מקרה נוסף שאירע בערב ראש השנה תשע"ט:
'רבים עמדו ליד ציונו של מרן, והנה יהודי ת"ח חלץ נעליו ואמר בקול בפני הנוכחים כי למד בישיבה קטנה מפי מרן זצוק"ל, והתנהג שלא כראוי כלפיו. והוא אמר את הנוסח של בקשת מחילה. אלא, שמקרה זה לא מוכח שמדובר חלילה בביזוי ת"ח שיד ה' פגעה בו בגלל כך, אלא בת"ח שמדקדק במעשיו ומבקש מחילה כירא שמים וכתלמיד של מרן זצוק"ל'.
"אני מוחל לך", אמר סבא
עוד בחייו של מרן, רבים שחטאו בשגגה או במזיד, נמלכו ונכנסו ובאו לבקשת מחילה. היו אלו רגעים מכאיבים, מרגשים ומאלפים במיוחד. מקורבי מרן ששהו בחדר או בבית באותה שעה, חוו והשכילו אורחות חיים למעלה למשכיל, בהתנהגות מרן מול המסכנים הללו. רב הנכדים ממלאים פיהם מים, ולא מאריכים בפרטים.
אחד מנכדי מרן זצוק"ל, הסכים לספר על רגל אחת. מנוכחות פעם אחת, בעת בקשת מחילה, של מי שהספיק לבקש בחיי חיותו של קודש הקודשים זצ"ל:
'כידוע שמרן סבל מבזיונות מיהודים שונים ומשונים, והייתי נוכח כמה פעמים שבאו לבקש מחילה ממנו. לדוגמא: 'היה זה יום רביעי בבוקר. הגיע לדלת, אברך תושב אלעד, ואמר כי הוא מגיע כעת מבילינסון ומבקש מאוד להכנס. הוא רעד בקולו.
'אמרתי, כי סבא ישן כעת. הוא אמר וביקש כי ימתין כאן אפילו שעתיים, כי חייב להיכנס דחוף מאוד.
'בסופו של דבר הוא הצליח להיכנס. נתתי לו להיות בחדר לבד. אבל ראיתי כי התקשורת בין סבא לאברך לקויה, כי דיבר בשקט וברטט ומרן לא שמע.
'נכנסתי ושאלתי את האברך מה רצונו, והוא אמר לי. ואז העברתי בנוכחותו ואתו ואמרתי: האברך אומר כי אתמול בלילה ליל רביעי הוא דיבר דברים גרועים על מרן ראש הישיבה, והנה בשעה 2 בלילה בתו הקטנה החלה לפרכס ומיהרו לבית החולים, ואומרים שם, כי יש חשש שיש לה שיתוק בחצי גוף, והוא הגיע כעת לבקש מחילה.
סבא אמר לו פעמיים: "אני מוחל לך".
'האברך ראה שהאוירה מאוד נינוחה, ומרן מביט עליו באהבה ובחמלה ורחמים. ואמר עוד, כי הוא עצמו כואב לו לאחרונה הראש וקשה לו ללמוד. סבא השיב לו: בזמנים אלו תלמד לפי הכוחות, לדוגמא הנה היום אולי אתה מתכונן להתחיל לומר 'שניים מקרא ואחד תרגום'. אם קשה לך לומר 'שניים מקרא' תאמר אחד מקרא.
האברך יצא החוצה ומיהר לבית החולים.
איני יודע מי הוא, גם אינני יודע מה עלה בגורל הבת. מעשה שהיה'.
ממשיך נכד מרן: 'האברך הנ"ל, משום מה, זכה וקיבל את ההתעוררות והעונש מיד בסמוך לעבירה, והתעורר מכך מאוד. אבל אחרים לא זכו למהירות תגובה כזו. ואחרים גם לא יזכו. כי לא כל אדם זוכה!'
'זו אש שורפת!'
האברך הזה של יום רביעי, הוא דוגמא בודדת מסיפורים אין ספור המסופרים מפי באי ביתו הקבועים. הרב הגאון רבי גדליה הוניגסברג שליט"א, מספר לנו:
'סבא זצוק"ל היה חרד והתריע כמה פעמים, לגבי הללו שנכשלו ונכשלים, רבים מהם בצעירותם שהתערבו במחלוקות, ונפלו בביזוי תלמיד חכם.
'הוא אמר לי כמה פעמים: תדע כי עוון מבזה ת"ח חמור מאוד, שעליו נאמר "שאין רפואה למכתו", ומי יודע לגבי כמה אנשים הסובלים, שאולי סובלים מחמת שנכשלו בעוון ביזוי ת"ח, ואפילו שבאים לבקש מחילה, לפעמים זה כבר מידי מאוחר כי הוא כבר שקוע מאוד בחולי. ואז יש קושי להיוושע מתוך חולי רב.
'מרן זצוק"ל ציין אז לעיין גם בטורי אבן במגילה דף כח. ואז הוסיף שאם מבקשים מחילה וכבר לא מועיל, אבל כל זה לענין עולם הזה, אבל לעולם הבא נמחל לו כאשר שב בתשובה, כמו שמצינו את החילוק בין דיני העולם הזה לדיני העולם הבא לגבי המתים על ידי בית דין שבית דין סוקלים, אפילו אם עשה תשובה. ומרן גם הצביע לעיין בב"ב דף י' א' בתוס' שצריך יותר זכויות להינצל מעונש כאן בעולם הזה.'
נכד מרן עושה אתנחתא וכעת ממשיך: 'בהזדמנות נוספת ישב בכסאו ודיבר באופן כללי על בין אדם לחברו וגם ביזוי ת"ח ואמר: אנשים כל כך מזלזלים בבין אדם לחברו, נורא ואיום, בין אדם לחברו זהו אש שורפת, ורוב העולם משחקים באש הזה, ועל אחת כמה וכמה ביזוי ת"ח, מבזים ראשי ישיבה, מבזים משגיחים, ולא יודעים שמשחקים באש, יש כל כך הרבה אנשים שסובלים מהמחלה הזו, אמנם לא כולם אבל יש חלק שפגעו באנשים, "כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו", בעבור זה סובלים כל מיני יסורים, צרות ומחלות, וכל זמן שאדם לא מקבל מכה הוא לא חושב שצריך לבקש מחילה'.
והמשיך: 'תמיד היו באים לבקש ממרן הגראמ"מ שך זצוק"ל מחילה, אנשים שהתחילו לסבול כל מיני צרות, ואח"כ היו רצים לבקש מחילה. וכן באים כאן מזמן לזמן לבקש מחילה, ואני מוחל לכולם!'
אגב, כמה פעמים שמעתי ממרן בימים שלפני יוה"כ: 'אנשים מקיימים את המנהג שמבקשים מחילה בערב יום כיפור, אבל ממי שבאמת צריכים לבקש, לא מבקשים, וממי שלא צריך מבקשים…'.
שינוח בשלום על משכבו
המשיך ואמר לי מרן זצוק"ל: 'היה אחד שאמר שקרים בשמי, והי' לי תרעומת גדולה עליו, אבל אח"כ חשבתי: מה ייצא לי מזה שלא אמחול לו, גם דנתי אותו לכף זכות, שהוא לא היה משקר במזיד, אלא כיוון שהיה רגזן בטבעו, ממילא לא שמע טוב, אדם שהוא בכעס, בטוח שהוא צודק ואיננו מדקדק ושם אל לבו למה שאחרים אומרים לו, ומיד הוסיף ואמר אני מוחל לו במחילה גמורה, שינוח בשלום על משכבו.
בהזדמנות אחרת אמר לי מרן זצוק"ל, בענוותנותו: 'באים אלי כל יום לבקש מחילה ואני מוחל. ובזכות זה ה' גם ימחל לי'.
צדקה לעי"נ מי שהרע לו
'הייתי נוכח מאות פעמים מדי בוקר לפני התפילה בעת שמרן היה נותן כל יום צדקה לעילוי נשמת אביו, אמו, דודיו וכל משפחתו שנכחדו בשואה, וגם לעילוי נשמת כל האנשים שנפטרו והם תוך י"ב חודש, שאז יש להם דין קשה.
'וכן היה נותן בשעה זו מטבע לצדקה – לעילוי נשמת חבר קרוב שלו וכה אמר לי פעם: "היהודי הזה מאד הרע לי" – כך אמר מרן.
'תמהתי ושאלתיו: אם כן, אדרבא וכי ראש הישיבה צריך לפייסו ולתת צדקה בעבורו, הרי הוא הרע לכם, והשיב: כיוון שצריך לפייסני אני נותן צדקה בעבורו. וגם כיוון שלא נשאר ממנו צאצאים שבנו היחיד נפטר. המשיך וביאר מרן זי"ע את כוונתו: בשעתו, אני דיברתי איתו קשות, ואולי דיברתי יותר מדי קשה, ואז הוא החזיר לי מנה אפיים בכפלי כפליים ויותר, והוא גם הרע לי אחר כך מאד. וביאר: הנה ברא"ש בבא קמא פ"ג כתב לגבי ב' שורים שהזיקו זה את זה שעושים חשבון כמה צריך לשלם, במה דברים אמורים כששניהם התחילו כאחת, אבל אם אחד התחיל – השני פטור. וכתב שם הרא"ש שהוא הדין בב' בני אדם, ואם כן, אולי אני אשם שדיברתי עמו יותר מדי קשה. הרא"ש עוסק לגבי חיוב מזיק, ואין ראיה שמותר לכתחילה', ע"כ דבריו.
'בן ביתו של מרן זצוק"ל מספר ל'יתד השבוע' סיפור נוסף, שהיה עד לו:
'היה זה לפני כמה שנים, תלמיד חכם צעיר נפטר. והוא היה מהלוחמים הגדולים נגד רבנו מרן הגראי"ל זצוק"ל.
'בבוקר למחרת פטירתו של האיש. נכנסתי לחדרו של מרן ואמרתי: פלוני נפטר. מי יודע מה מצבו הרי מביאים אותו לדין לפני בית דין של מעלה. והוא הרי לחם בראש הישיבה. רבנו הגיב: "לא נפגעתי ממנו, מה אתה חושב, שנפגעתי?!" – אמר בתמיהה.
'אמרתי לו: ראש הישיבה לא נפגע, אבל הוא פגע. ואם כן, רחמנות עליו בדין שמים.
'מרן זצוק"ל קם ממקומו נעמד על עומדו ופניו האדימו ואמר בקול רם נרגש: "הריני מוחל במחילה גמורה לפלוני בן פלוני במחילה גמורה ושינוח בשלום על משכבו". הוא שתק שניה והוסיף: ואני מוחל גם לפלוני בן פלוני ושינוח בשלום על משכבו (היה זה ת"ח אחר, שלא דובר עליו).
'הייתי נוכח פעם שסיפרו למרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, בשם תלמיד מרן הגראי"ל שמספר כי היה שליח של אחד שפגע במרן הגראי"ל לבקש ממנו מחילה, וענה לו מרן "אני מוחל לו לחלוטין, אבל אני לא יודע אם זה יועיל כי הקב"ה תבע ביקרא דתלמיד חכם, ותלמיד חכם אין זה דוקא אם הוא באמת ת"ח, אלא די במה שמחזיקים אותו לתלמיד חכם', ע"כ דברי מרן הגראי"ל זצוק"ל.
ויש כאן ב' חידושים בסוגיא זו: א' שלא מהני מחילה לגבי כך שהקב"ה תבע יקרא, ב' שדי במה שקורין לו תלמיד חכם.
תגובתו של מרן שר התורה שליט"א הייתה: 'הרי שני החידושים נכונים'.
מפליא: למה ביקש מרן זצוק"ל מחילה בקבר מרן החזו"א?
את המעשה המרטיט הבא שמענו מפי נכדו של מרן הגראי"ל זצוק"ל, הרב הגאון שליט"א, שהיה נוכח במעמד שבו מרן זצוק"ל הגיע לבקשת מחילה ליד קברו של מורו ורבו מרן החזון איש זצוק"ל.
ומעשה שהיה כך היה:
בי"ד חשון שנת תשס"ט, לפני שחרית, אמר לי מרן: היום היארצייט חמישים וחמש שנה של מרן החזו"א, אף פעם לא הלכתי לקברו ביום היארצייט, השני אני רוצה ללכת לקברו לבקש מחילה, וציטט את הגמרא בחגיגה דף כ"ב ב': "מיד הלך רבי יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי, אמר: נעניתי לכם עצמות בית שמאי, ומה סתומות שלכם כך – מפורשות על אחת כמה וכמה. אמרו: כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו" אותו תנא קדוש ונורא הושחרו פניו מפני התעניות, על שבעצמו לא העריך בדרגה המושלמת את מעלתם של רבותיו עמודי העולם.
עדיין, לא הבנו מה כוונתו ומה רצונו של מרן… העזתי ושאלתי את מרן: מה קרה השנה?
והשיב: "התבוננתי…" ומיד הפסיק. ושב לשתיקתו.
שאלתי "למה דוקא ביארצייט?" והוא השיב: "כי אז יש מנין…" הבנו כי הוא מעוניין לבקש מחילה. השתוממנו.
שאלתי "אולי כולנו נבקש?", והשיב: "וכי אתה בכלל ראית את מרן החזו"א?"
שאלנו "האם צריך לפרט?" ואמר שאין צורך.
ואכן. אחרי שחרית יצא מרן והיה שם אתנו מנין, ואמר את שמו של מרן החזו"א, ושמבקש ממנו מחילה, ואמר תהילים ליד הגדר, ולא רצה להגיד תוך ד' אמות לקבר. וביקש גם לעצור ליד קברו של מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל.
למחרת דיברתי עם מרן על מה שביקש מחילה בקברו של מרן החזו"א, וכמעט לא השיב, אבל רשמתי לעצמי את תוכן דבריו שכן הצלחתי לשמוע מפיו.
בתחילה אמר: "דע לך שמרן החזו"א היה גדול הרבה יותר מדורו, והיה גדול יותר מכולם".
העזתי ושאלתי: האם זו הסיבה? אמר רבנו: "אולי (עוד) סיבה אחרת".
הוא שתק.
ולפתע אמר: "אני אומר לך, איזה ספק שיש לי" (ואולי, זה סיבת בקשת המחילה שלו).
"מה הדין אם אדם רואה דברי תורה בספר של תלמיד חכם, ועושה תנועה בכף ידו בביטול, ואף אחד לא רואה את התנועה, כי עושה זאת רק בינו לבין עצמו, ואף לא לעיני המחבר הת"ח, האם צריך לבקש מחילה על כך. והנה, חכם שהוא סומא צריך לקום מפניו, אף שאינו רואה שקמים לפניו (אני צריך לקום, מצדי) אם כך הדברים בעניין כיבוד, לכאורה כך הוא הדבר בבזיון שנחשב הדבר לבזיון שצריכים על כך לבקש מחילה.
סיים את דבריו הפלאיים, ושב לשתיקתו.
מרן נשאל פעם על ידי פלוני מדוע אינו עולה לקברו של מרן החזו"א ביום היא"צ? והשיב: "ראשית, אינני ראוי לכך, ועוד, מצד אחד יש בזה מעלה אמנם, מצד שני כידוע שבית הקברות אינו מקום טוב, כמסופר על הגר"א שעלה עם אחיו לקבר של אמם ביארצייט של השנה ראשונה, והגר"א אמר שראה איך אמו שמחה לקראתו והיא מחאה כפים מרוב שמחה, ובשנה שאח"כ אמר לו אחיו אם כן נבוא עוד ונשמחה, והשיב לו הגר"א שמכל מקום לו עצמו זה הזיק, ולא יעלה" (רק בשנה הראשונה זה חוב, ולא יותר).
והוסיף מרן, שרואים שאמם נראתה להם כמי שלא שרה בפה, אלא רק מחאה בכף, והוא משום שנזהרה בצניעות בחייה, וקול באשה ערווה.
יצויין כי הרה"ג ר' עזריאל מונק שיחי' התלווה פעם למרן זצוק"ל סמוך לפתח בית החיים זכרון-מאיר, ומרן ראה מרחוק כי אנשים עומדים סמוך לקברו של מרן החזו"א, והתבטא: אינני מבין כיצד אנשים לא פוחדים לעמוד כל כך סמוך לקברו של מרן החזו"א. ובהזדמנות סיפר: מרן הגר"ח מבריסק לא עלה לקבר אביו ביארצייט, אף ששאר המשפחה עלתה, ואמר אני שמכיר את אבי איני מסוגל לעלות לקברו.
(יתד השבוע / עש"ק פרשת וילך, ה' בתשרי תשע"ט)