בסיפור דלהלן, המעובד מתוך 'ופריו מתוק', יש כדי ללמדנו על השכר המופלא של מצוות גמילות חסדים, ובנוסף, כי על אף שלעיתים חושב האדם כי הוא זה שעושה חסד עם הזולת – לאמיתו של דבר, כל מה שאדם עושה – לעצמו הוא עושה.
את המעשה סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, כפי ששמע מחתן צעיר שבדידו הווה עובדה:
"היה זה בשנת תשע"ג, כשל"ג בעומר חל ביום ראשון. בערב שב"ק פונה אליי רעייתי ומבקשת שניסע לשהות בשבת זו במירון, בסמוך לציון התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי. 'הרי זה עתה נישאנו', הסבירה, 'ואנו זקוקים לברכה וישועה כדי לבנות את ביתנו החדש בהצלחה, לכן כדאי שנגיע לשבות במירון בשבת זו, ערב ל"ג בעומר' (שבאותה שנה חל ביום ראשון).
"שאלתי אותה בפליאה: וכי סבורה את שכעת, בערב ל"ג בעומר, נוכל למצוא מקום לשהות בו בשבת?! הרי כבר מלפני הפסח כל המקומות תפוסים. אך היא המשיכה להתעקש והפצירה בי להשתדל בחיפוש מקום.
"לאחר סדרת טלפונים ארוכה התברר לי שאין שום סיכוי למצוא מקום אירוח בכל האזור. אך לפתע נזכרתי שיש לי קרוב משפחה יקר שמתגורר במושב 'אור הגנוז' בסמוך למירון (מדובר במהלך רגלי של כארבעים דקות)! חשבתי לעצמי, שמא יסכים לקבלנו כאורחים לשבת, וכך נוכל לזכות להיות קרובים לציון הקדוש. הרמתי אליו טלפון, וסיפרתי שאני ורעייתי נודה להם מאוד אם יסכימו לארח אותנו בשבת.
"לצערי הרב, השיב לי הלה בנימה של התנצלות: 'היינו מאוד שמחים שתגיעו לכאן לשבת, אלא שהדבר לא ניתן למימוש, מאחר וכידוע לך יש לנו ב"ה שמונה ילדים, ובדירה בסך הכל שניים וחצי חדרים, כך שבקושי אנו מסתדרים עם מקום לינה בכל לילה…' הודיתי לו ונפרדנו לשלום. ולאשתי הודעתי בצער, שבעז"ה בלי נדר, בשנה הבאה נדאג מבעוד מועד למצוא מקום לשבות במירון בשבת ל"ג בעומר.
"אלא שפתאום הטלפון צלצל. על הקו היה לא אחר מאשר אותו קרוב… 'תשמע, הילדים שמעו את השיחה שלנו, ומיד לאחר שניתקתי 'הסתערו' עליי בתחנונים והפצרות שנארח את החתן והכלה בשבת, ואנו כבר נסתדר עם מקום הלינה… האחד אמר, שישן על מזרון במטבח, השני על הכורסא בסלון וכו', העיקר שהאורחים יבואו…'
"ואכן", ממשיך החתן לספר, "הגעתי עם רעייתי אל היישוב בערב שבת, ובני הבית קיבלו אותנו בחפץ לב ובשמחה. בליל שבת לאחר הסעודה החלטנו אני ורעייתי לצעוד ברגל אל הציון כדי לקרוא שם תהילים ולשפוך נפשנו בתפילה להשי"ת. סיכמנו שבשעה 1:00 בדיוק ניפגש בשער ונחזור אל בית מארחינו.
"והנה, בדיוק בשעה 1:00 הגעתי אל השער, אך לא מצאתי שם את אשתי. לאחר דקות ארוכות של המתנה הלכתי לחפשה. התברר כי היא חשבה שמדובר בשער אחר, ומשלא מצאה אותי שם, גם היא יצאה לחפש אחריי בתוך ההמון ששהה במקום באותו לילה. רק לאחר כשעה מצאנו זה את זה. צעדנו בחזרה אל המושב, והגענו לאכסניה בשעה 2:30 בלילה.
"וכאן אירע דבר מזעזע ביותר. כאשר פתחנו את דלת הבית, קפאנו על מקומנו… הבית היה מלא בעשן, כשכל המשפחה ישנה בשלווה!… רצתי מהר למקור העשן, והבחנתי בשמיכה המכסה את אחד הילדים הקטנים שבוערת באש. רעייתי נתקפה בחרדה והחלה לזעוק ולצרוח, אך אני לא איבדתי עשתונותיי. נטלתי מיד את השמיכה, ניערתי אותה בחזקה על הרצפה, עד שכבתה האש והכל בא בס"ד על מקומו בשלום, וב"ה לא נגרם לילד שום נזק.
"כיצד פרצה הדליקה? – התברר שהילד הקטן בן השלוש התעורר באמצע הלילה, ולאחר ששמע כל היום על מדורות ל"ג בעומר, החליט להקדים את הדלקת המדורה… טיפס על השיש במטבח, נטל את אחד מנרות השבת והחל לנסות להצית את השמיכה שלו באש. תוך כדי ניסיונות ההבערה, שקע בשינה, והשמיכה החלה לעלות באש.
"רק לחשוב על כך שהייתי מוצא את אשתי בזמן שקבענו להיפגש… הרי היינו מגיעים כשעה מוקדם יותר, ובאותם רגעים שהוצתה האש, בוודאי כבר היינו ישנים, וכשאר בני הבית לא היינו מרגישים באסון שעומד להתרחש. בנוסף חשבנו על גודל הנס, שאילו היינו שבים לבית כמה רגעים מאוחר יותר… איני רוצה לחשוב מה עלול היה לקרות. הבנו היטב מדוע עיכבו אותנו מן השמים, ושכל עכבה לטובה, פשוטו כמשמעו!
"ולקח חשוב עד מאוד נוסף שניתן ללמוד מהסיפור – שכל מה שאדם עושה, לעצמו עושה. בעל הבית שהואיל בטובו לארח אותנו, חשב שהוא עושה עימנו טובה וחסד. אך התברר שאת הטובה הגדולה ביותר בהסכמת האירוח עשה לעצמו, והודות לאורחיו ניצלו חיי בנו וייתכן שגם חיי המשפחה כולה!"
(פניני עין חמד, שמיני)
1/451