הרב ישראל ליוש
"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל…" (במדבר ל"ג, א')
שתי דרשות מביא רש"י, על פיהן מתבאר לשם מה נכתבו כל מסעות בני ישראל. שתיהן מלמדות אותנו להביט על הקורות אותנו באור חדש. עפ"י הדרשה הראשונה של רבי משה הדרשן, המסעות נכתבו כדי להודיע חסדיו של מקום, שאף כאשר יגזור על ישראל גזירה רעה, לעולם הוא לא יכה אותם בשתי ידיים. ביד אחת הוא יקיים את הגזירה, ובידו השניה הוא יעשה עמם חסד, ויאפשר להם לעמוד בגזירה. שכן אף שגזר עליהם להיטלטל ולנוע ארבעים שנה מכאן לכאן, מכל מקום נתן להם זמן לנוח בין המסעות.
הימים היו ימי שלטון הקומוניסטים ברוסיה. איסור חמור היה לעסוק בענייני דת ולימוד התורה, וקל וחומר שלא להפיצם ברבים. אך לא איש ירא שמיים כאדמו"ר מסקולען זצ"ל, יירא מצווי השלטון. הוא לא חת ולא שת לבו אל הצו האוסר ללמד תורה, והמשיך בעיסוקו הקדוש – הפצת התורה והיהדות בקרב יהודי רוסיה בכלל, ובקרב הנערים בפרט.
כך המשיך עד אשר תפסו אותו השוטרים ואסרו אותו. הוא הושלך לצינוק צר, חשוך ומצחין, עד שייגזר דינו. בוקר אחד בקעו מעט קרני חמה מבעד לחריץ צר שנפער בין קורות התקרה. הבין האדמו"ר שכעת זרחה החמה, והחל להתפלל תפילת שחרית. כשהגיע לפרק 'ברוך שאמר', עלתה במוחו קושיא: הרי כל המשפטים שנאמרים שם הם משפטים של רחמים: "אומר ועושה", "מרחם על הארץ", "מרחם על הבריות", והנה משפט אחד של דין השתרבב פנימה: "ברוך גוזר ומקיים", מה לו למשפט העוסק בגזירות, בפרק שכולו רחמים?
אלא שלצד הקושיא שעלתה לאדמו"ר בצינוק הרוסי המחניק, התחדש לו גם פירוש חדש והוא יישב את הקושיא: "ברוך גוזר ומקיים", אין הביאור כפשוטו גוזר גזירות ומקיימן, אלא הקב"ה גוזר גזירות, אך יחד עם זאת הוא מקיים את הנגזר שיוכל לעמוד בגזירותיו, ואם כן גם זה רחמים.
הפסוק בישעיה (ס"ג, ט') אומר: "בכל צרתם לו צר", אך יש סתירה בין הכתיב והקרי, כי את המילה 'לו' אמנם קוראים בו"ו, אבל היא כתובה באל"ף, והלא משמעות הפסוק סותרת לגמרי בין הקרי והכתיב!
נוכל להבין זאת עפ"י ספור נוסף שהיה בעיר בריסק, בזמן שבתו של המהרי"ל דיסקין זצוק"ל על כס הרבנות שם. חילולי שבת נתרבו בעיר. היטב חרה הדבר לתושבי העיר היראים לדבר ה', ובליל שבת אחת ערכו עצרת רבתי למחות על חילולי השבת.
העצרת נערכה ללא רישיון מרשויות החוק, וכשבאו השוטרים לפזר את משתתפי העצרת, כולם נסו על נפשם ורק 'ראש הקהל' נתפס ונלקח לבית המעצר. צער גדול היה לו לשבת שם בחדר אפל, ללא קידוש וסעודות שבת, במקום לשבת עתה בראש שולחן השבת, ולרוות נחת מילדיו.
לאחר שעתיים בהן היה שקוע בעצבות גדולה, נפתחה הדלת, ורבה של העיר – המהרי"ל דיסקין – הובל גם הוא אל חדרו בבית המעצר. באחת אורו עיניו של ראש הקהל, ובלבו חשב על החסד הגדול שעושה עמו הקב"ה, שבתוך הגזירה הנוראה, זוכה לשבת במחיצתו של רבו הגדול – 'השרף מבריסק'.
והנה מתיישבת הסתירה, כי כאשר יודע האדם שאיננו לבדו במעמקי צרותיו, אלא "לו צר" – הבורא יתברך נמצא עמו בתוך הצרה, מעתה כבר "לא צר" – הצרה מתמעטת, כי הרי הקב"ה צר כביכול יחד עמו, ומסייע בעדו לעמוד בצרתו.
רבי תנחומא דרש דרשה אחרת כדי ליישב מדוע נכתבו כל מסעות בני ישראל, עפ"י משל למלך שהיה בנו חולה, והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו: 'כאן ישנו', 'כאן הוקרנו', 'כאן חששת את ראשך'. כך אמר לו הקב"ה למשה: 'מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני'.
לכאורה המשל אינו דומה לנמשל, שהרי במשל מונה האב את חסדיו עם בנו, ומבטא בכך את אהבתו אליו, ואילו בנמשל מבקש הקב"ה ממשה למנות את המקומות בהם הכעיסו עם ישראל את הקב"ה.
נוכל להבין זאת עפ"י דברי מרן בעל ה'איילת השחר' זצ"ל: כל אדם עובר במהלך חייו מסעות רבים, חלקם משמחים וחלקם עצובים, מהם נוחים ומהם מורכבים, אך בכולם תפקיד אחד לנו: 'חובת ההתבוננות'. אל לנו להתייחס למסעות וחניות שעוברים עלינו במקריות ובסתמיות. עלינו להתבונן בכל צעד ושעל: על מה עשה ה' ככה? מדוע קרה שחנינו כאן ונסענו לשם? לכל דבר יש סיבה ומסובב! וההתבוננות הזו תביא אותנו לשפר את מעשינו מחד, ולהודות לבוראנו מאידך.
יסוד זה נלמד במשל ובנמשל כאחד, כשם שהאב מצפה שבנו לא יעבור על המקומות שבהם היטיב עמו, מבלי להתבונן ולהיזכר בחסדים שעשה עמו, כך הקב"ה אומר למשה: אל להם לבני ישראל לשכוח מה היה בכל המסעות, אדרבה, טוב שיזכרו את הקורות אותם וילמדו לקח להבא, להיטיב דרכם ולשפר מעשיהם, ויודו לבורא העולם על הטובות והחסדים שעשה עמם במדבר.
ואם עסקנו בלקח שלמד מרן בעל ה'אילת השחר' זצ"ל ממסעותיהם של עם ישראל במדבר, נספר סיפור על תחושותיו במסעות שלו:
כבחור צעיר רך בשנים, עזב ראש הישיבה את בית הוריו ומשפחתו, מאימת הגיוס לצבא הפולני, והיגר לשוויץ. בחצי שנה הראשונה הוא היה שם לבדו ללא מכרים וחברים, רק לאחר מכן חבר אליו ידידו הטוב הגאון רבי משה סולובייצ'יק זצ"ל.
כשדמעות בעיניו, היה מספר על תקופה זו בחייו שהיתה קשה מנשוא. הגעגועים להוריו, לחבריו ולקהילה בבריסק לא נתנו לו מנוח. "היו רגעים" – מספר ראש הישיבה – "שהרגשתי שאני כבר לא יכול יותר לשאת את הגעגוע, ואני חייב לחזור, אבל כבר לא היתה אפשרות לחזור, כי כשעזבתי את פולין נטלו ממני את האזרחות, עזיבת המולדת נחשבה כבגידה". תקופה זו נמשכה בקושי רב.
"באחד מלילות השבת" – מספר ראש הישיבה – "כאשר שרו לאחר התפילה 'יגדל', חשתי לפתע תחושת רוגע נפלאה, הרי הקב"ה מכוון את דרכי מלמעלה, הוא שם אותי כאן לבדי בשוויץ המנוכרת הרחק מבריסק עיר מולדתי, אם הוא עשה זאת – הכל לטובה…".
ימים יעידו, שאכן היה מקום זה נס ההצלה של רבינו מן התופת הנאצית.