הרב צבי וינברג
"וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם" (שמות י"ד, ט"ז)
במדרש רבה (שמות כא, ט) מובא, שטענו המצרים שמשה לא יכול לעשות כלום בעצמו אלא ע"י המטה, שהרי בו הכה את היאור, ובו הביא את כל המכות. וכשבאו ישראל לתוך הים, והמצרים עומדים מאחוריהם, אמר הקב"ה למשה 'השלך את מטך' שלא יאמרו: 'אילולי המטה, לא היה יכול לקרוע את הים', שנאמר 'הרם את מטך'.
מבואר מהמדרש, שבאמת לא השתמש משה עם המטה כדי לבקוע את הים, אלא עם היד בלבד, וכפי שנראה מהמשך הפסוקים, שהרי בהמשך פסוק זה נאמר 'ונטה את ידך', ולהלן (פסוק כא) נאמר 'ויט משה את ידו על הים', וכן להלן לגבי חזרת הים, נאמר (פסוק כז) 'ויט משה את ידו'.
ואף בחזקוני פירש כן, וכתב שהלשון 'הרם' הוא מלשון הסרה וסילוק, כמו שנאמר 'וממנו הורם התמיד', 'הרימו מכשול מדרך עמי', 'והרים העטרה', כלומר הסר את מטך ובנטיית ידך גרידא תבקע את הים.
אולם במכילתא (סו"פ בשלח פרשה ו) נראה שהיכה עם המטה את הים, שמובא שם "המטה הזה הביא עשר מכות על המצרים במצרים ועשר על הים", וכן נראה מהמדרש תנחומא (ואתחנן ו) שמשה הלך לים הגדול, שיבקש עליו רחמים מה' שיכניסנו לארץ, והשיב לו הים: "בֶּן עַמְרָם, מָה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִם, הַלֹּא אַתָּה בֶּן עַמְרָם, שֶׁבָּאתָ עָלַי בְּמַטְּךָ וְהִכִּיתַנִי וְחִלַּקְתָּ לִשְׁנֵים עָשָֹר שְׁבִילִים". וכן מבואר באבות דרבי נתן (פל"ג, ב) "נטל משה מטהו והכה על הים ונעשה הים נקבים נקבים", וכן הוא בתרגום יונתן על פסוק זה שתירגם: "ואנת ארום ית חוטרך וארכין ית ידך ביה על ימא ובזעיה", וכן להלן (פסוק כא) תירגם: "וארכין משה ית ידיה על ימא בחוטרא רבא ויקירא".
ממעשה שאירע עם הגר"א זצ"ל (מובא בקונטרס צפה בי"מ שנדפס בסוף תהילים עם פי' שערי פרנסה טובה, ירושלים תשכ"ה עמ' ב וכן מובא בשם הגר"א בס' תכלת מרדכי למהרש"ם), נראה שלמד כמדרשים שמשה לא הכה עם המטה, שבימי הגר"א ז"ל אירע מעשה שהיתה מצויה אבן קטנה באיזה בית ברוסיה, ויוחסו לה סגולות יוצאות מן הכלל, והם לא ידעו את טיבה.
לאחר שחוקרי הטבע ברוסיה נלאו למצוא פתרונה, פנו לחבריהם חכמי הטבע באשכנז, לחפש פתרון לטבעה של אבן זו, גם מחכמי המדע באשכנז נעלם הדבר, והם עמדו להחזירה לרוסיה. לפני החזרת האבן, יעץ להם אחד מאבות תנועת ההשכלה הארורה, לפנות להגר"א ז"ל ששמו נודע לתהילה כבקי בכל שבע החכמות (וכוונתו היתה כדי ללגלג עליו, שבוודאי לא ידע פשרה של אבן זו), והם נענו לו.
הגר"א גילה באזניהם שטבעה של אבן זו הוא סנפירונון, שטבעו לחלק מים למרכיביו השונים מבחינה כימית, והם נוכחו לדעת בגדלותו של הגר"א גם בחכמות הטבעיות.
משנודע הדבר למשכיל מנדלסון, הפגין את דעותיו הכוזבות, להכחיש את נס קריעת ים סוף, בטענה שמטהו של משה סנפירונון היה, כדברי חז"ל (תנחומא וארא ומובא ברש"י להלן יז, ו), והוא שבקע את הים באופן טבעי ולא באופן נסי.
משנודע הדבר להגר"א, שלח לו: "אפיקורס שכמותך, בתורה הקדושה נאמר 'הרם את מטך', הרם, כלומר, סלקהו מן הצד, כמו הרימו מתוך העדה בפ' קרח, שבפירושו הבדלו, 'ונטה את ידך' ולא את המטה, על הים ובקעהו, והוא נס קריעת ים סוף.
(קב ונקי)