לאחר שנים רבות, כששחזרתי לעצמי מעמד מלא הוד זה, הרהרתי: "מעולם לא נראתה קומתם כה גבוהה ומלאת שגב, כמו באותם רגעים, בעת ששני ענקי רוח אלה הנמיכו את קומתם זה בפני זה"

הרב ישראל ליוש

 "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים י"ז, כ')

דינים שונים צוותה התורה על מלך ישראל. האיסור להרבות סוסים, נשים, כסף וזהב. מצוות כתיבת ספר התורה והחיוב לקרוא בו כל ימי חייו. ובסוף כל ההלכות מסיימת התורה: "לבלתי רום לבבו מאחיו…". כתב ע"ז הרמב"ן, שהתורה באה לרמוז איסור 'גאווה' אפי' על מלך, שיש לו לכאורה סיבה להתגאות, שהרי הוא מרומם על כל העם, מכל מקום אל לו להתרומם ולהתגדל, אלא לבבו יהא שפל ככל אחיו הקטנים ממנו. כי הגאווה מידה מגונה ונמאסת אצל האלוקים אפילו במלך, כי לה' לבדו הגדולה והרוממות, ולו לבדו התהילה.

נמצינו למדים, כי התנהגותו של המלך בהכנעה ושפלות כלפי עמו, לא תפחית את גדלותו בעיניהם, אדרבה היא תרומם אותו בעיניהם.

בספר 'האיש על החומה', מובא תיאור נפלא של הרב אליהו מרדכי זוננפלד זצ"ל, בנו הצעיר של הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, מביקור שערך אביו אצל הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל בערב יום הכיפורים, בבואו לקבל את ברכת השנה החדשה מפי רבי שמואל. וכדי לשמור על אווירת התיאור והאותנטיות שלה, אעתיק את לשונו מילה במילה:

"כד הוינא טליא, כבן עשר, זה היה כנראה בשנת תר"ס, אחרי פטירתו של הרב מבריסק, נלוויתי אל אמו"ר זצ"ל בערב יום הכיפורים, בכדי לקבל את ברכתו של רבי שמואל לשנה החדשה.

"אבי זצ"ל היה מעוטף כולו בלובן, ועל ראשו חבש השטריימל, וכשפניו להבים לקחני בידי, והוליכני דרך רחוב היהודים, אל מעונו של רבי שמואל אשר בחצר החורבה. בתחילה נתמלאתי חיל ורעדה, כי יראתי שמא לא אעצור כח, לראות איך ששני צדיקים אלה, נפגשים בערב יום הקדוש, אבל מאידך גברה בי סקרנותי, להיות נוכח במעמד נורא הוד כזה, של שני צדיקים אלה בערב יום הקדוש.

"כשנכנסנו ישב הרב הישיש על כורסתו כשכולו הפך לבן, ואנשי העיר נכנסים ויוצאים לקבל את ברכתו. מששמע רבי שמואל כי רבי חיים בא, הזדקף מיד מלא קומתו, הושיט ידו החוזרת לאבא מארי והזמינו לשבת.

"ישבו שניהם ושוחחו כמה רגעים, ואני עומד בצד מצונף בתוך עצמי, בבחינת 'רואה ואינו נראה', ועוקב אחרי תנועותיהם. בהתקרב שעת הפרידה, נחרדתי לראות איך שאבא מארי מחליק מכסאו בתנועה זריזה, ומתכופף תחת ידו של רבי שמואל – 'נו, רבי ברכני מר!'

"והיה זה מחזה מרטיט, איך שקומתו התמירה של אבא מארי, התכופפה מתחת לכפות ידיו החיוורות והרועדות של הישיש עם העיניים הכבויות, וכאילו ביטא בכך את התבטלותו, בפני הגאון הישיש יושב על מדין למעלה משישים שנה.

"שם רבי שמואל כפות ידיו על ראשו של אבא מארי ובירכו, וכשהזדקף אבא וביקש ללכת, נהפך הסדר ורבי שמואל התכופף ופנה לאבא מארי: 'ועתה יברכני מר!'

"משניסה אבא מארי להשתמט, תפס רבי שמואל את ידיו של אבא ושמן על ראשו, ולא הסירן עד שאבא גמר את ברכתו.

"לאחר שנים רבות כששחזרתי לעצמי מעמד מלא הוד זה, הרהרתי: 'מעולם לא נראתה קומתם כה גבוהה ומלאת שגב, כמו באותם רגעים, בעת ששני ענקי רוח אלה הנמיכו את קומתם זה בפני זה'".

●●●

סיפר תלמידו של המשגיח הגאון רבי זיידל אפשטיין זצ"ל: "כמה ימים לאחר שרבינו הגיע לארץ ישראל, נכנסתי לבקרו. כדרכו קיבל אותי הרב במאור פנים, הגיש לי כוס שתיה, ומרוב ענוותנותו התנצל שהוא מקווה שההכשר של השתיה טוב עבורי, שכן הוא חדש בארץ ישראל, ועדיין לא בירר על אלו כשרויות סומכים כאן.

"תוך כדי שיחתנו נכנס אל המשגיח יהודי נוסף, שבא אף הוא להקביל את פני רבינו. רבינו קביל אף אותו במאור פנים, וגם הוא כובד בכוס שתיה.

היהודי האורח אמר לרבינו: 'רבינו חדש בארץ ישראל, יתכן ואינו יודע עדיין כיצד יש לעשר, אוכל להראות לרבינו כיצד מעשרים?!'

"נדהמתי מעזות פניו"– מספר התלמיד – "והתאפקתי שלא לומר לו כלום. האורח המשיך ואמר: 'אפשר לקרוא גם לרבנית, שגם היא תלמד כיצד מעשרים'. הוא ביקש כוס יבשה והראה בדיוק איך מעשרים. רבינו התעניין בדבריו והאזין להם בקשב רב.

"תוך כדי הרצאתו, הניחה הרבנית את ידה על השולחן ונשענה עליו. והאורח, בחוסר עדינותו, ביקש ממנה להוריד את היד מהשולחן כי זה מפריע לו בעבודתו. כשסיים את הרצאתו, פנה שוב לרבינו באדיבות: 'האם דבריי הובנו?', ומשנענה בחיוב, בירכם לשלום ויצא מן הבית.

"לאחר שיצא, אמרתי לר' זיידל: 'בקושי רב עצרתי עצמי מלגעור בו ולהוכיחו על עזות פניו! הכיצד רבינו מוחל על כבוד התורה?'

"'אינני מבין אותך' – ענה לי הרב – 'אתה רואה שיהודי נהנה, מדוע זה מפריע לך?'…".

לשליחת תגובות לכותב הטור הרב ישראל ליוש כתבו ל– [email protected]