סיפר הרה"ג רבי אברהם צבי טויב שליט"א:
כשלמדתי בבחרותי בישיבת פוניבז', היה שם בחור בעל כשרון אדיר שקלט ברגעים את הנלמד, אך היו לו בעיות קשות בהתנהגותו שבעטיין הספיק להיזרק מכמה ישיבות. אף בפוניבז' שלח ידו במעשי קונדס לא מעטים, עד שבאחת הפעמים הגדיש את הסאה וקיבל הוראה חד משמעית לקום ולעזוב.
הוא ניגש אלי והתחנן שאעזור לו לנסות לסדר שיוכל להישאר. באתי לרבינו הגרא"מ שך זצ"ל וסיפרתי לו על הבחור שנשלח מהישיבה. הוא הקשיב והרהר בקול: 'מה ניתן לעשות איתו?'…
לפתע שאלני: "היכן נמצא הבחור ברגעים אלו?"
השבתי שהוא נמצא בחדרו בפנימייה.
אמר לי הרב שך: "הבה נרד, נכנס לחדרו ונדבר על ליבו שישוב לדרך הטובה!"
כמובן, הגבתי מיד שאין זה לכבודו של ראש הישיבה שיטריח עצמו לחדרו של הבחור, והצעתי שאקרא לבחור שיבוא להיכל הישיבה לראש הישיבה. אך הרב שך התעקש לבוא לחדרו. הוא אחז בידי וכך הלך מרחק די גדול עד לחדרו של הבחור.
כשהגענו לחדר אמר הרב שך לבחור: "מה אתה חושב, שהחיים קלים לכל אחד?! נראה לך שהיה לי כל הזמן טוב וקל?! היו לי עליות ומורדות כל העת! אבל דע לך, כל המשברים חולפים אם דבקים ביעד האמיתי ואז מגיעים למטרה הנכספת!" כך הוסיף ודיבר על לב הבחור, וכשחש שהדברים מחלחלים ללבו, דרש ממנו הבטחה להמשך דרכו, מה שסלל את הדרך להישארותו בישיבה.
לאחר שיצאנו, שאלתי את הרב שך מדוע מצא לנכון להטריח עצמו עד לחדרו של הבחור, הרי יכולתי לקרוא לו לאולם הישיבה ושם היה שומע את אותם דברים מראש הישיבה?
ענה לי הרב שך תשובה מאלפת: "כשסיפרת לי שזרקו אותו מהישיבה, הבנתי שהגדיש את הסאה. חשבתי לעצמי, מה עוד ניתן לעשות כדי להצליח לשנות בו משהו? ואז אמרתי לעצמי: אעשה מאמץ מיוחד, אטריח עצמי, בשביל שלא יתבייש שיראוהו מגיע אלי להיכל הישיבה לעיני-כל. אלך עד לחדרו לחזק אותו. ואולי בזכות המאמץ לבוא עד אליו והזהירות הרבה בכבודו, תהיה לי סייעתא דשמיא מיוחדת".
ואכן זכה לסייעתא דשמיא מיוחדת, הדברים פעלו והבחור חזר למוטב.
('איש לרעהו', מתוך 'הלמות עמלים')