הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
הרמקול הכריז בקולי קולות על הלווייתו של רבי יקותיאל בן רבי ברוך זצ"ל, שתצא בשעה שש. תושבי השכונה הביטו זה בזה בפנים מכורכמות. לפני חודש נפטר אברך תלמיד חכם נכבד, צדיק וירא אלוקים, שהמחלה הנוראה קיננה בגופו בשנים האחרונות. שני האברכים הצטרפו לרשימה של עוד ועוד ועוד יהודים יקרים, מופלגים במצוותיהם ובתורתם, שהלכו לבית עולמם במשך זמן קצר יחסית.
כמה מהם נפטרו בחטף, בפתע פתאום, ואילו אחרים התייסרו בייסורי איוב ומחלות שונות תקפו אותם. תושבי השכונה, כולם אוהבי ה' יראי אלוקים, התחזקו באין ספור "חיזוקים" והתעלו בתורה ובעבודת ה', כינסו עצרות חיזוק ותפילה, אך נדמה שמלאך המוות בחר לו משכן דווקא בשכונה חרדית זו שמעבר לים.
"על מה עשה לנו ה' ככה?" תמהים כולם.
רב השכונה, תלמיד חכם נודע, וצדיק מופלג, מסביר להם ברורות מדוע:
"לפני מספר שנים פגעו חלק מתושבי השכונה ביהודי. חלק פגעו בו במילים, וחלק אחר פגע בכבודו ב"שב ואל תעשה". אותו יהודי שנפגע, לא סלח ולא מחל בלב שלם על הפגיעות העקיפות והישירות של תושבי השכונה, ומאז, במשך שנים, פוגעת בנו מידת הדין, במלוא חומרתה".
לא, לא המצאתי את הסיפור הזה. זהו מקרה אמיתי.
רב רחומי היה מתלמידיו של רבא, והתייגע בתורה בבית מדרשו שבמחוזא. שלא כמו בימינו, שהאברכים שבים לבתיהם לסעוד יחדיו את ארוחת הצהרים או מגיעים מהכולל בערב, רב רחומי היה שב לביתו רק אחת לשנה, בערב יום כיפור, ורעייתו היתה ממתינה לו בציפייה דרוכה.
שנה אחת, בערב יום כיפור, התייגע רב רחומי על תלמודו, וקושי הסוגיה השכיח ממנו את היום והתאריך. הוא שקע בלימוד ושכח לבוא הביתה. אשתו ישבה בביתה, מצפה בכליון עיניים לבעלה התלמיד חכם, ולחשה לעצמה: "הנה, כעת הוא מגיע, הנה כבר בעלי יגיע", אך לשווא. רב רחומי לא הגיע.
דמעות זלגו מעיני האישה הכואבת ורב רחומי נפטר.
מן השמים לא יכלו לראות את האישה מצטערת, ורב רחומי נפטר לבית עולמו, בגלל דמעותיה של עזרתו. (כתובות סב, ב).
כולנו מכירים את המסר החד שביאר וחידד כאן רבי חיים סטוצ'ינר זצ"ל, אך אי אפשר שלא לשוב ולשנן אותו.
וכך שאל רבי חיים שמואלביץ' זצ"ל: והלא האשה תבכה כעת הרבה יותר, לאחר שבעלה נפטר?! הרי הדמעות ייגרו מעיניה פי כמה וכמה כעת, כשבעלה עזבה למנוחת עולמים. אם כן, מדוע דמעותיה של ערב יום כיפור פעלו שבעלה הצדיק ימות לבית עולמו?
והשיב רבי חיים זצ"ל: הרי לנו שדמעות של השני הם אש. ה"בין אדם לחבירו" הוא אש, וכשאש דולקת- נשרפים.
חז"ל קבעו לנו במספר מקומות ש"גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה", וכדברי המאירי (בברכות יט, ב): "האדם חביב מאוד לפני המקום ואין לך מצווה חביבה ממנה".
לא רק על כבודו של יהודי, חסה התורה הקדושה, אלא על כל אדם בעולמו של הקב"ה. רבי עקיבא מלמדנו במסכת אבות (ג, יח): "חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם", והסביר ה"תפארת ישראל": "כוונת התנא שמשום כך יראה האדם להיטיב לכל, אפילו למי שאינו בן ברית, וכל שכן שלא יגרום לו נזק לגופו, ממונו וכבודו ולא יבזהו להלבין צלם אלוקים המציץ מפניו".
רבינו הספורנו כותב (שמות יט, ה): "כל המין האנושי יקר אצלו מכל יתר הנמצאים השפלים, כי הוא לבדו המכוון בהם כאמרם ז"ל 'חביב אדם שנברא בצלם'."
לאחר שאתונו של בלעם הוכיחה את אדונה על פניו וביזתה אותו ברבים על רשעתו, בא המלאך והרג את האתון. מדוע? וכי לא היה כדאי שאתון כה מופלאה, באמצעותה ראו בחוש את יד ה' ומופתיו, תמשיך לחיות ולקדש שם שמים, בכך שכולם יביטו בה ויראו את הפלא הניסי שעשה בה הקב"ה?
אך לא. המלאך הרג את האתון, כפי שכותב רש"י בפרשת בלק בשם חז"ל: מפני כבודו של בלעם, שלא יאמרו הבריות שזוהי אתונו של בלעם שהוכיחה אותו והוא לא ידע מה להשיב לה.
למרות שבלעם – רשע היה, חס הקב"ה על כבודו, כבודו של בן בליעל ורע מעללים שכמותו, ולא רצה שהאנשים ילגלגו עליו. ואם על בלעם הרשע, שהחטיא את ישראל בעצתו ורצה לקללם, כך. הרי על כל יהודי ויהודי, ובודאי על יהודים שומרי תורה, ובודאי על לומדי תורה, ובודאי על קרובינו מכרינו והאנשים התלויים בנו וביחסינו אליהם, על אחת כמה וכמה…
הצדיק רבי שלום בלוך זצ"ל, מתלמידי ה"חפץ חיים" סיפר, שבאחת העיירות שבליטא הוכתר רב חדש ותלמיד חכם. הרב החדש הגיע לעיר ובקדמת בית הכנסת נתלה שלט גדול ומאיר עיניים, "ברוך אתה בבואך".
הרב פתח בשיעורו הראשון והחל לסדר בפני המאזינים מערכה למדנית מפולפלת. אחד הנוכחים, עילוי צעיר ומבטיח, החל להמטיר עליו קושיות. הרב מנסה לתרץ והעילוי מפריך ומפריך, סותר את הבניין שבנה הרב ומפרקו כמגדל קלפים רעוע.
לאחר שהרב לא הצליח להשיב על קושיותיו, פלט העילוי בקול רם: "נו, אז אפשר להגיד 'ברוך אתה בצאתך'…"
–"ולעילוי הזה לא היו ילדים עד יום מותו", סיכם רבי שלמה בלוך זצ"ל את הסיפור.
הרב שך המשיך לשתוק
כשבאו קבוצות תלמידים להיבחן אצל הראב"ד הגרי"י פישר זצ"ל, בעל שו"ת "אבן ישראל", בחן הרב כל תלמיד ותלמיד בפני עצמו, בעודו יושב עם כל אחד בחדרו הפרטי והשאר ממתינים בחוץ לתורם.
הבחינה ארכה זמן רב, ומקורביו שאלוהו, מדוע אין הוא בוחן את כל הנבחנים יחדיו, כפי הנהוג בבחינות שכאלה.
השיב להם רבי ישראל יעקב פישר: "אם אבחן את כולם ביחד, יתכן שאגרום בושה לאלו שלא יידעו להשיב על שאלותי. לכן אני מעדיף לבחון כל נבחן לבדו, בפני עצמו, למרות הזמן הרב שהדבר גוזל ממני משעות לימודי הפרטיים. אך כך אני יודע שאני שומר על כבודם"…
והוסיף הגרי"י זצ"ל למקורבו: "דע לך, שצריך מאוד מאוד להיזהר בעניינים שבין אדם לחברו. אני מביט ארבעים שנים לאחור, ורואה שכל מי שפגע בשני, לא נוקה ממידת הדין!"
סיפר הגרמ"צ ברגמן שליט"א: "בישיבה מסויימת נערך דין ודברים בין ההנהלה לאחד הר"מים, עד שהר"מ עזב את הישיבה. ראשי הישיבה הציעו לאחד מתלמידי החכמים שיחליף את מקומו של הר"מ שעזב-פוטר.
אותו תלמיד חכם נכנס לשאול את מורי וחמי, מרן הגרא"מ שך זצ"ל, האם לקבל את התפקיד, אך הרב שך שתק ולא השיב תשובה. כעבור זמן מה נכנס שוב התלמיד חכם ושאל את מרן זצ"ל האם לקבל את תפקיד הר"מ, ואמר שאם מרן לא ישיב לו תשובה, יקחו ר"מ אחר במקומו. הוא הוסיף שלהנהלת הישיבה ישנה רשימה ארוכה של תלמידי חכמים החפצים לקבל את המשרה.
שתק מרן הרב שך זצ"ל ולא השיב דבר. כשיצא התלמיד חכם מביתו של מורי חמי, שאלתיו מדוע לא השיב לו תשובה האם לקבל את המשרה.
ענה לי הרב שך זצ"ל: "אני אינני יכול להשיב לו תשובה. הרי הר"מ הראשון שעזב את הישיבה ישמע שמישהו אחר תפס את מקומו ותהיה לו עוגמת נפש וחלישות הדעת. אם אותו תלמיד חכם רוצה לקחת את התפקיד בעצמו, שיקח אותו. אך אני לא יכול להורות לו לעשות דבר שייצא ממנו חלישות הדעת ועוגמת נפש לתלמיד חכם שכיהן שם לפני כן"…
מדוע יצא האיש מבית הכנסת?
לפעמים אנו רואים את חברינו עושים מעשים שלא ייעשו, מעשים הנוגדים את התורה או את המוסר האנושי הבסיסי, והנה לנו מצות עשה מהתורה. ישנה מצווה, הנלמדת מהפסוק "בצדק תשפוט עמיתך", ממנו למדו חז"ל שעל כולנו, לדון כל יהודי כשר לכף זכות, וכשאנו רואים אדם שעושה מעשה שניתן להסבירו לזכות או לחובה, עלינו לדונו לכף זכות.
למשל, אם החבר יצא באמצע התפילה מבית הכנסת, עלינו לחשוב בלבנו שהיה צריך ללכת לרופא עם הילד שלו באופן דחוף או שיצא לצורך דחוף אחר שהתעורר.. כשיהודי אינו קם ממקומו לחולה וחלש באוטובוס, עלינו לדונו לכף זכות ולומר לעצמנו שהוא עצמו חולה או חלש כעת, וכן הלאה. חז"ל (שבת קכז, ב) הבטיחו לנו ש"הדן את חבירו לכף זכות, המקום ידונו לכף זכות".
תלמיד חכם וירא אלוקים או צדיק מפורסם שעשה עבירה, למרות שראינו בעינינו שהוא עבר עבירה, עלינו להחליט שוודאי עשה תשובה על העבירה, ועלינו לדונו לכף זכות אפילו בצורה שאינה מסתברת והיא דחוקה להפליא. ומבואר בדברי הגמרא והראשונים, שאם חשדנו את חברנו על מעשה שעשה ולא דנו אותו לכף זכות, אפילו רק במחשבתנו, ביטלנו מצות עשה מהתורה, למרות שלא פעלנו בעניין בצורה אקטיבית ולא גילינו את הדבר לאף אדם בעולם.
כאשר מדובר באדם "רגיל", בינוני במעשיו, שלפעמים חוטא ולפעמים נזהר מלחטוא, אזי כשהמעשה שעשה נוטה לכף זכות, או אם הוא ספק שקול, עלינו לחשוב עליו דברים טובים ולהכריעו לכף זכות. וכתב החפץ חיים, שגם כשהמעשה שעשה נוטה יותר לכף חובה, נכון מאוד שהדבר ייחשב אצלנו כספק ולא נכריע אותו במחשבתנו לכף חובה, וממידת חסידות היא, שאפילו בזה יש לדונו לכף זכות. ואמנם אמרו לנו חז"ל ש"כבדהו וחשדהו". אם ייתכן ונינזק על ידי המעשה הרע שעשה הזולת, עלינו לכבדו מצד אחד ולדונו לכף זכות, אך עלינו גם לפקוח עיניים ולבדוק האם לא נינזק ממעשיו, מבלי לטמון את הראש בחול כבת יענה.
הכל מתחיל במשפחה
בספר "מעשה איש" (ח"ד קע"ח), מובאים דברי החזון איש זצ"ל, שהשואה הנוראה התרחשה בגלל הליקויים שהיו באותם הימים ב"בין אדם לחברו".
ה"חזון איש" אמר פעמים רבות: "כמה האדם הוא יהודי? לפי מה שהוא עושה בשביל השני". כשנשאל מהי הדרגה הגבוהה ביותר שהאדם יכול להגיע אליה בעולם, השיב:" לעבור את כל החיים מבלי לפגוע באף אדם!"
וכמובן, על האדם לאהוב, לכבד ולהוקיר בראש ובראשונה את בני ביתו. חז"ל הזהירו אותנו ביותר להיזהר מאוד מאוד בכבוד נשותינו, התלויות בדברינו ובהתייחסותנו אליהן. הברכה הכלכלית, כך כותבים חכמינו במסכת בבא מציעא, מגיעה לאדם בזכות אשתו, ואם ירבה לכבד ולהוקיר את רעייתו, לשמחה ולעודדה במחמאות ובדברי נועם וחן, תהיה לו ברכה בפרנסה. גם האישה צריכה לכבד ולהוקיר בכל מאודה את בעלה, כמובא ברמב"ם. ואם, חלילה, נוצר ריב או חיכוך, תמיד אפשר לתקן, להתפייס ולבקש סליחה מכל הלב.
תנועת 'אגודת ישראל' בארה"ב מקדישה בכל שנה, במהלך ה'קאנוונשן', שבת לכינוסי תורה ודעת, בה יושבים, במסיבה אחת, גדולי התורה של אמריקה, שמתכנסים לדון במהלך השבת בענייני השעה. באירוע כזה, שהתרחש לפני כשלושים שנה, ישבו כולם מרותקים לדבריו של הנואם הדגול. השמש שקעה ודמדומי שבת הופיעו במלוא הדרם. הדרשן הדגול היה מרן הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל וכולם האזינו לדבריו בחרדת קודש. השיחה נמסרה בסעודה שלישית וכאשר נצצו להם שלושה כוכבים, יצא הגאון רבי יעקב רודרמן זצ"ל באמצע הדרשה למספר דקות.
לאחר הדרשה, התנצל הרב רודרמן בפני רעהו רבי יעקב קמינצקי והסביר לו שנאלץ לצאת החוצה מיד בצאת השבת, כדי להתקשר לרעייתו בטלפון ולומר לה שלא תדאג, כי הדרשות ימשכו והוא ישוב הביתה מעט מאוחר…
הלוואי ונזכה, בעזרת ה' יתברך!
