"אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר" (שמות כ"ג, ט"ו)
בשנים האחרונות, מחמת זקנותו המופלגת, לא היה רבינו מסוגל להשתטח על הארץ כדרכו, לכן עשה זאת נכדו במקומו: זחל על הארץ, חיפש בחורים ובסדקים, ורבינו הלך אחריו פסיעה אחר פסיעה, עומד ועוקב אחר טיב בדיקתו!
לאחר שנסתיימה בדיקת חמץ, ועל בגדיו של הנכד נצטבר אבק מחמת זחילתו על הארץ, עמד והחל לנער את בגדיו מן האבק.
סימן לו רבינו בידו להפסיק!
תמה הנכד ואמר: "הרי הבגד מלוכלך!"
הסביר לו רבינו בנועם ובמתק שפתיים: "הבגד אינו בגדר 'מלוכלך'! אבק הבא מחמת מצוה אינו נקרא 'לכלוך'. שום דבר של מצוה אינו 'מלכלך', אולי ה'צבע' של הבגד 'שונה', אולי אינו אותו צבע, אבל לא 'מלוכלך'!"
אגב אורחא, אם עסקנו בעניין, נציג את תיאורו של נכדו ששהה עמו שנים רבות:
כל מצוה שנצטווינו בתורתנו הקדושה – נעשתה על ידו בכל הכוחות, ואף למעלה מכוחותיו ללא שום הנחות.
ליל בדיקת חמץ… הבית נקי זה מכבר לפסח, ממורק ומצוחצח, אווירה נפלאה של נקיות שוררת בחלל הבית. לאחר שהניחו עבורו עשר חתיכות חמץ, החלה "עבודת" בדיקת החמץ, עבודה שהפליאה עין כל רואה. רבינו לא הניח לאף אחד מנכדיו או מבאי ביתו לערוך עבורו את הבדיקה, בעצמו ובמו ידיו ערך את הבדיקה, ללא שום הנחות.
הוא כופף את קומתו הגבוהה והשתטח כליל על הארץ, זחל בכל הבית, סרק כל חור וסדק, וחיפש אחר החמץ. המאמץ היה קשה עבורו, בעיצומה של הזחילה וה"עבודה" היו פניו מאדימות ושריגי גידיו בולטים מרוב מאמץ, אך הוא לא נח לרגע, זחל עד לארון הספרים ובדק בין הארון לקיר, תוך שהוא סורק כל ס"מ מביתו.
בשנת תשס"ד, לאחר שניצל בנס גדול מן המאורע הקשה בלבו, סבור הייתי שבשנה זו יוותר על המאמץ הגדול. מה מאוד הופתעתי שהחל בבדיקת חמץ כרגיל, ללא הנחות, השתטח מלא קומתו על הארץ והחל לבדוק בחורים ובסדקים.
התחננתי לפניו: "סבא, זה הרי כמעט גובל בפיקוח נפש!"
אולם הוא עמד ומדד את כוחותיו, שלט עליהם באופן מופלא, יודע היה היטב כמה הוא מסוגל וכמה לא, ולכן לא שמע אלי. (שנתיים לאחר מכן, לאחר שמדד את כוחותיו וראה שבאמת אינו מסוגל לזה, רק אז "ויתר" לנכדים ו"הרשה" להם לערוך בדיקת חמץ. וגם אז היה הולך פסיעה אחר פסיעה ובודק אחר הבודק לראות אם בודק הוא היטב כעין גדול העומד על גביו).
מה שהפליא יותר מכל היה הזמן שלאחר בדיקת חמץ. לאחר המאמץ הגדול והעצום שהשקיע בקיום המצוה, כשהיה מותש כליל, ואיבריו כמעט ולא נשמעו לו, לא הלך לנוח אף לא לרגע. התיישב על כסאו, פתח את הגמרא, הרכין את גופו אל תוכה והחל ללמוד כאילו כוחו במתניו, כמו היה זה לילה רגיל ככל הלילות.
מאן מלכי רבנן
מגודל הערכתו לתורה הקדושה, היה נוהג בעצמו כפי שצריך לנהוג נושא דגלה של תורה בדור. רבינו ידע את דרגתו הגדולה בתורה, ומכאן נבעה הנהגתו המלכותית האצילה, כפי שראוי לתלמיד חכם להתנהג.
בשעות היום, בזמנים בהם יתכן כי יכנס אי מי שלא מבני המשפחה הקרובה אל הבית, היה לבוש תמיד בבגד עליון. כך ישב ולמד שנים רבות. מעולם לא ראהו איש יושב ולומד בלא בגד עליון לגופו. רק באמצע הלילה, בשעות שהיה נמצא לבדו עם אחד מנכדיו, הרשה לעצמו לשבת וללמוד בלא בגד עליון. מאז ימי נעוריו ועד ימי זקנותו המופלגים, לא ראהו איש שאינו מבני המשפחה הקרובה מעולם ללא בגד עליון לגופו.
כל תנועותיו היו מלכותיות, מחושבות ומדוקדקות עד להפליא. מעולם לא ראוהו עושה פעולה כלשהיא לחינם. שום תנועה לא נעשתה ללא מחשבה מראש וללא תכלית מדוקדקת. גם על ביתו הקטן הקפיד שיהיה בעל הופעה מלכותית. בית שקול מתיקות התורה מנסר בחללו אמור להיות "כלי" לכבוד התורה!
באחד הלילות נטוו קורי עייפות על עפעפי הנכד, שמורות העיניים נעצמו מאליהן בטרם הספיק להשיב את הסדר על כנו, ולשוות לבית מראה של בית שלומדים בו תורה. רבינו חזר מתפילת שחרית ועיניו נתקלו במראה המיטה שאינה מסודרת כראוי. לא הוציא מפיו הגה אחד ולא אמר דבר. מיד ניגש, כופף את קומתו הגבוהה, לא חס על תשעים וחמש שנותיו, והחל לסדר את המיטה בניחותא, דבר-דבר על מקומו, מתח את השמיכה, פרש אותה על המיטה וסידר את הכריות.
הנכד שזה עתה התעורר משנתו חש אליו בבהלה וקרא: "סבא, אני אסדר את זה".
אך רבינו המשיך במלאכתו, ולא אמר מאומה. לאחר שגמר להקדיש מזמנו היקר וסיים את מלאכת סידור המיטה, פתח את הגמרא, צלל לתוכה, וקול מתיקות הניגון התפשט בחלל.
"שיעור חשוב למדתי באותו יום", אומר הנכד, סבור הייתי שסידור הבית הוא עניין טכני של נוחות, עד שלמדתי שיש בו עניין חשוב של כבוד התורה. למדתי כי בית שזכה להיות משכן לתורה ושקול התורה מנסר בחללו, הרי הוא ארמון למלכות, ואף אם קטן הוא במימדיו ופשוט עד מאוד במראהו, הרי הניקיון והסדר צריכים לשלוט בו כבארמון מלכות. וכי קטנה היא בעיניך מה שאמרו חז"ל: 'מאן מלכי רבנן'?!"
עוד תופעה מופלאה שנבעה מתוך אצילותו המלכותית, אליה שמנו לב מתוך מעקב ממושך: רבינו מיעט בשינה. כל שנתו לא עמדה אלא על שלוש שעות ומחצה בלילה, ועוד זמן מועט במשך היום ככל הנצרך לקיום גופו.
ביום שהחסיר רבינו מקיום סדריו, היה נוהג להשלים את הסדרים על חשבון השינה. למרות הצמצום בשעות השינה, לא ראוהו מעולם מפהק מתוך חסרון בשינה.
כך נהג מי שנושא את דגל התורה של הדור כולו.
(מתוך 'גדולה שימושה')