"וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כ"ב, ל"ב)
את רעיונותיו המוסריים, נוהג היה רבי שלום שבדרון זצ"ל לתבל בעובדות ומעשים מגדולי ישראל. לפני סיפור המעשה היה מקדים: "נזכרתי במעשה…" הקדמה זו, שהפכה לכמעט דבר שבשגרה, היתה מעלה חיוך על פני השומעים. המעניין בדבר הוא, שאף כשהווארט או הסיפור שבו הוזכר לא היו קשורים לנושא המדובר, הוא לא נמנע מלאומרו, וכשסיים – חזר לנושא המרכזי.
פשר העניין נעוץ ב… הוראה שקיבל מרבינו, לפיה איש כמותו, הכפוף לציבור, אם עולה במחשבתו ובמוחו משהו צדדי שאינו קשור לעניין – עליו לאומרו. ההסבר שבהוראה זו הוא פשוט: יד ההשגחה העליונה שמכוונת את כל צעדינו, הביאה עכשיו למוחו סיפור כזה לטובת השומעים. לפעמים – לכמה מהם, ולפעמים – לאחד מהם.
ראיה כזו מלמדת, עד כמה חדור היה רבינו בהכרה עמוקה של יד ההשגחה העליונה המכוונת על כל צעד וצעד, כל מחשבה, כל זכרון. "אם נזכרתי עכשיו בסיפור – משמע שזהו רצון ה' שעכשיו אזכר בסיפור, ואם דורש אני ברבים – אני חייב לשתף בזה את הרבים!"
קו זה, כאמור, הנחה את רבי שלום שבדרון עשרות שנים. היה זה מחזה מצוי שאנשים רבים מצאו את הרגע לפגוש את רבי שלום ולהגיד לו: "רבי שלום, הדברים שאמרת אתמול היו בדיוק בשבילי…" וה'דברים' האלו היו אותם עניינים ומעשים שרבי שלום נזכר בהם באמצע הדרשה, ושנאמרו כביכול באקראי.
השגחת ה' על ברואיו כגודל מדרגתם
"פעם", מספר אחד מנכדיו של רבי אליהו לופיאן, "שמעתי מרבינו ביאור על הנאמר בברכת-המזון: "הזן את העולם כולו בטובו: בחן, בחסד וברחמים", וכך ביאר את שלוש המדרגות הנזכרות:
"בחן" – הכוונה לצדיקים אותם הוא זן בחן, כי הם מוצאים חן בעיניו.
"בחסד" – הכוונה לבינוניים, שניזונים על ידי מידת החסד.
"ברחמים" – הכוונה לרשעים, שלאמיתו של דבר אינם ראויים למזונות בגלל רשעותם, אבל הקב"ה מרחם עליהם וזן אותם.
סיפור הצלתה של משפחת לופיאן
הימים – ימים שבין מלחמת העולם הראשונה לשניה. רבינו נוטל בידיו את מקל הנדודים מקלם שבליטא לעבר גרמניה. כבימינו, גם אז ראשי הישיבה כתתו רגליהם והטלטלו בדרכי-נוד, בשביל לאסוף כספים ולצוד נפשות להיכלי התורה.
באחד ממסעותיו אירע מקרה מחריד, שבו רבינו ניצל בנס ממש. הדבר היה לאחר שבמאמצים לא קלים הצליח לאסוף חמשת אלפים מרקים, סכום נכבד ביותר. פלוני, איש פושע ואלים, נתקל ברבינו ואיים עליו באיומי אקדח שימסור לו את כספו, ולא – הריהו רוצחו נפש! כמובן, רבינו מסר את רכושו כדי להציל את נפשו ונותר בחוסר כל.
ומעז – יצא מתוק. לאחר מקרה זה החליט רבינו לשים פעמיו לאנגליה כדי להחזיר את הכסף האבוד. עמו יחד עברה גם כל משפחתו. וכך סובב מסובב הסיבות את סיפור הצלתה של משפחת לופיאן הענפה מהתופת הנאצית האיומה שכילתה את ליטא.
האלמנה וילדיה ניצלו מטביעה
בעת מלחמת העולם השניה ערכו הנאצים "בליצקריג" (= "מלחמת בזק", על ידי הפצצות כבדות וממושכות) על איזורים מאוכלסים בלונדון. יום אחד מימי ההפצצות הללו, התדפקה על דלתו של רבינו אלמנה שגרה בקרבת מקום ואשר טופלה אצלו רבות. "בבוקרו של יום רביעי, בשבוע זה, ישנה אוניה המפליגה לדרום אפריקה", פתחה. "האם כדאי שאסדר מקום באוניה זו, לי ולילדיי, כדי שנוכל להינצל מהבליצקריג?" יצויין, כי האוירה באותה תקופה היתה מתוחה, ומובן מאליו שהאחריות שרבצה על כתפי האלמנה היתה כבדה למדי.
בניגוד ליחסו הלבבי אליה, הפעם חרג רבינו מדרכו. "אני מצטער", אמר לה רבינו בספקנות, "אין לי זמן עכשיו. חזרי אלי מאוחר יותר". לאחר כמה שעות חזרה האשה. אך גם הפעם דחה אותה רבינו בטענה, כי הוא באמצע הכנת השיעור. באותו יום ראשון, הגיעה פעמיים נוספות, וכך גם ביום למחרת באה כמה פעמים.
רבינו התחמק כל העת ממתן תשובה ואף לא התפנה לשוחח עמה. בצר לה השיחה דאגתה בפני רבי יחזקאל אברמסקי. אמר לה: "חכי לתשובה מרבי אליהו, ואל תהיני לעשות דבר בלי הוראתו והסכמתו!" משגם ביום השלישי לא התאפשרה ביניהם פגישה, התייאשה האלמנה מלהפליג לדרום-אפריקה, שכן ללא הסכמת רבינו לא היתה נוקטת בצעד כזה.
האוניה הפליגה לדרום-אפריקה, כמתוכנן, ביום רביעי בבוקר עמוסת אנשים שקיוו בכך להינצל מהנאצים. ביום חמישי נחרדה כל אנגליה לשמוע שהאוניה המדוברת הוטבעה על-ידי צוללת גרמנית, וכי לא נותר אפילו ניצול אחד בחיים!!!
כשסופרו הדברים למר ג'ורג' יעקובוביץ, מבני ביתו של רבינו, הוא אישר את הדברים. "יודע אני מי היא אותה אלמנה, הרבנית שטרנבוך, אמו של רבי משה שטרנבוך שליט"א בעל מח"ס 'מועדים וזמנים', וכיום ראב"ד העדה החרדית בירושלים. אכן זכורני היטב שהיא התדפקה כמה פעמים כל יום ושאלה אותו על כל דבר ודבר".
מעניין הדבר שבמרוצת הימים, אכן הגיע רבי משה שטרנבוך לדרום-אפריקה, אך לא כניצול מהפצצות, אלא כרב וכראש ישיבה…
(מתוך הספר 'ר' אל'ה')
