בין דמויות המופת אשר פעלו בבני ברק והותירו בה את חותמן נמנה הגה"צ רבי בן ציון במברגר זצ״ל, שכיהן כמשגיח בישיבת פוניבז'. אישיות בעלת קומה היה, יהודים רבים מצאו בו כותל לצרותיהם והוא מצידו עשה ככל שביכולתו להקל מעול סבלם ולעודדם בדרכו המיוחדת.
יהודי תושב בני ברק, שעבר תלאות רבות מינקותו, היה גם הוא מקורב אל הרב במברגר זצ״ל. אותו יהודי לא זכה ללמוד תורה מינקותו עקב מאורעות הימים ההם והנסיבות שהתגלגלו בעקבותיהם. הרב קירבו ועודדו כפי שנהג עם כל מכריו הרבים.
לימים, הלך היהודי והזקין ונפל למיטת חוליו, כאשר מצבו הבריאותי מדרדר והולך. משהגיעה השמועה אל הרב במברגר זצ״ל, החליט לשים את פעמיו אל ביתו של אותו מכר חולה, לבקרו ולסעדו ולקיים בכך מצוות ביקור חולים בהידור. ואכן, שעה של קורת רוח היתה לו לקשיש, זמן רב לא חווה כמו אותה שעה. פניני חכמה והארת פנים, שמחת לב והשתתפות בצער שיצאו מפי המשגיח, חברו להם למצוות ביקור חולים מהודרת.
לפני צאתו של המשגיח הנערץ, ביקשו החולה כי ימתין מעט מאחר ובקשה לו אליו. כמובן שרבי בן ציון נענה בלבביות האופיינית לו והמתין לדבריו של האיש. הקשיש החווה בידו לעבר הכרית שלמראשותיו. ״שם״ ־ אמר ־ ״נמצאו הזכויות שלי״… רבי בן ציון קירב את אוזניו לשמוע את קולו החלוש של החולה שדיבר כממתיק סוד, וכה היו דבריו:
"כבוד הרב הרי יודע כי מעודי תמיד עסקתי בעשר אצבעותי להביא טרף לביתי ולפרנסם כיכולתי. אולם, ללמוד תורת ה׳ בעצמי לא זכיתי לדאבוני. לכן, חסכתי לי קופה קטנה של מזומנים שישמשו זכות עבורי בבוא יומי״.
תוך כדי דבריו שלף הישיש מעטפה עבה שהכילה בתוכה חבילה הגונה של שטרות מרשרשים והושיט אותה לרבי בן ציון כשהוא מוסיף: ״בטוחני שכשאלך בדרך כל הארץ, כבוד הרב יידע אל נכון מהו הדבר הטוב והמועיל ביותר עבורי״.
המשגיח, שהיה עדיין נרגש, הנהן בראשו וענה: ״אכן כן, יהי לבך סמוך ובטוח כי אמלא רצונך בשלמות״. השניים נפרדו בהתרגשות מרובה, ולא עברו ימים מרובים ובדמעות שליש ליווה רבי בן ציון את הישיש למנוחתו האחרונה.
בשובו לביתו חשב הרב בדעתו מהו הדבר המועיל ביותר אשר ייטיב בתכלית לנשמתו של אותו יהודי יקר. לבסוף גמלה בלבו ההחלטה: הימים, ימי תחילת ה'זמן', ובישיבה החלו ללמוד מסכת קידושין. כידוע, כפי ש'אין הקומץ משביע את הארי' כך אין הספרים מספיקים לבני הישיבה, לכן קם רבי בן ציון ועשה מעשה, ובכסף הרב שהופקד בידו רכש ארון ברזל רחב מידות בעל מדפים רבים, ובד בבד קנה גם גמרות רבות וספרי ראשונים בכמות נכבדה לשימושם של בני הישיבה.
לאחר ימים מספר, בהם הגו בני הישיבה בספרים החדשים, הגיע רבי בן ציון לישיבה ופניו אינם כתמול שלשום. ״זה פשוט לא יאמן״ – שמעו אותו מקורביו לוחש לעצמו שוב ושוב. רבי בן ציון ניגש אל ארון הספרים, וליטף את אחד הספרים החדשים שעמדו על המדף מולו וחזר ואמר: ״זה פשוט לא יאמן…
"הלילה״ – סיפר המשגיח – ״ראיתי בשנתי את דמותו של היהודי הקשיש שהלך לבית עולמו, וכשהוא נמרץ ומלא חיות, החל ללמוד בפני מסכת קידושין – הנלמדת בישיבה במלא המרץ והחיות. בודאי" – אמר רבי בן ציון לקהל שהתאספו סביבו – "בזכות מאות הבחורים שלמדו בספרים שנרכשו מכספו לעילוי נשמתו, זיכוהו מן השמים ולימדוהו את הכתוב בהם, אף שמימיו לא למדם".
(גיליון 'שבת אורה' בראשית תשע"ח, מתוך ס' 'לבוש יוסף')