יהודי משכונת שערי חסד בשם הרב וואלק, היה בשעתו שליח של אחת התנועות למען ההתיישבות בארץ ישראל, והיה מכתת רגליו ברחבי העולם כדי לעשות נפשות ליישוב ארץ ישראל. בכושרו הרטורי וביראת שמים שלו היה מצליח בתפקידו. במהלך נדודיו בשנת תרפ"ט הגיע לשיקאגו. בשבת נכנס לבית הכנסת המרכזי ולאחר אישור הגבאים עלה על הבימה והלהיב את הציבור בדרשתו בשבחה של ארץ ישראל.
במוצאי שבת בשעה מאוחרת ניגש אל הרב וואלק יהודי גביר – הרב ירחמיאל וקסלר – באומרו: "נאומך שבה את ליבי, וברצוני לנסוע לביקור עם משפחתי בארץ ישראל ולהתרשם מקרוב, ואז אחליט סופית על צעדיי הבאים".
האיש אמר ועשה, ובתקופת אדר ניסן תרפ"ט נסע עם כמה מבני משפחתו לארץ ישראל. אחרי חג הפסח תרפ"ט ביקר בעיר חברון וראה שם את ישיבת 'כנסת ישראל' בהדרתה. הוא התרשם עמוקות מהאוירה בין כותלי הישיבה, ובין הלומדים ראה כמה בחורים תושבי אמריקה, ובעקבות כך החליט להשאיר את בנו יחזקאל בן השש עשרה ללמוד בישיבה. האבא ר' ירחמיאל חזר לאמריקה במטרה לחסל את עסקיו בהזדמנות טובה ואח"כ לעלות ולחונן את עפר הארץ.
בי"ח מנחם אב תרפ"ט, ביום שבת קודש, פרצו הפרעות – פרעות תרפ"ט. רבים מתושבי העיר ובני הישיבה עונו ונטבחו בידי הישמעאלים צמאי הדם ימ"ש. בין ההרוגים… יחזקאל וקסלר הי"ד.
הרב וואלק שהמשיך לפעול למען יישוב הארץ, הבין דבר אחד, שלשיקאגו אסור לו להגיע… לא נעים… הוא הרהר, ובצדק: מה אגיד למתפללי ביהכנ"ס הגדול, ששלחתי את בנו של ר' ירחמיאל למוות?! לי אישית לא יחסרו מקומות אחרים לדרוש בשבחה של ארץ ישראל חוץ משיקאגו, אלך למקומות אחרים…
עברו ימים, גם שנים, הרב וואלק הולך בדרכו ברחוב ראשי בניו יורק, ומי למולו אם לא האב השכול, הרב וקסלר… להפתעתו האב מכריז בשמחה: "שלום עליכם הרב וואלק, לאן נעלמתם? חבל שלא תמשיכו במלאכת הקודש, ותזכו עוד יהודים לעלות לאר"י. אני לכשעצמי מתעכב עוד כמה חדשים לחסל את עסקי, ואז אעלה אי"ה, אבל אתם, לאן נעלמתם?!"
הרב וואלק מצא את עצמו מתגמגם בהתנצלויות על כך שלא בא, אבל הרב וקסלר הפציר בו עד שגילה לו את הסיבה האמיתית: "אתה מבין בעצמך שאין זה נעים להופיע באותו מקום, ובפרט בבית הכנסת המרכזי, שם דיברתי והצלחתי לשכנע אותך לעלות, ואז… שכלת את בנך".
עמדו השניים דוממים זה מול זה ברחובה של עיר כשמאות בני אדם חולפים על פניהם מכל הכיוונים, מכוניות צופרות, אוטובוסים פולטים עשן סמיך. לפתע פשט ר' ירחמיאל את שתי ידיו כלפי פניו הרציניות של הרב וואלק הישיש ואמר: "הרב וואלק, איר קענט זיך נישט פארשטעלן – אינך יכול לתאר איזו הכרת הטוב יש לי כלפיך!"…
הרב וואלק הביט עליו בהשתוממות, אינו מבין את כוונתו, אך ר' ירחמיאל לא הותיר זמן למחשבות, והמשיך בהתלהבות: "היה לי בן – יעקב יחזקאל. נגזר עליו משמים שלא יחיה יותר משש-עשרה שנה. אילולא הייתי עולה לארץ ישראל, ודאי היה מת כאן במקום, בארץ העמים. בני יכול היה להיהרג כמו ילד אמריקאי בתאונת דרכים או במחלה או בכל צרה אחרת רח"ל. עתה שזיכני השם דרכך להביאו לארץ ישראל ולהכניסו לישיבה קדושה, להפכו לבן תורה, ולבסוף עוד זכה למות על קידוש ה' הגדול והנורא – כמה אני חייב לך הכרת טובה על זה!"…
עיני שניהם נצצו מדמעות ברחובה של עיר, ור' ירחמיאל סיים: "האם לקחת לי ילד? לא! הלא נתת לי ילד – בחור ישיבה. הצלת את בני!".
(ע"פ להתעדן באהבתך)