סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א:
בהיותי באת"ק מירון שמעתי מעשה נורא מבעל המעשה, והוא ת"ח מופלג, בקי בכל מכמני תורה כל רז לא אניס ליה, גבוה משכמו ולמעלה, ירא שמים מרבים, נודע בשערים. הלה מרבה לפקוד את ציון התנא האלוקי רשב"י . זה כמה שנים שכליותיו פסקו מלפעול באופן קשה ביותר והוכרח לעבור טיפולי דיאליזה מדי לילה בלילה. מבית החולים נתנו לו מכשיר, ובכל לילה נכנס למיטתו והיה מחבר עצמו למשך כ-10 שעות לאותו מכשיר. אף בהיותו במירון בשבתות היה מטפל בעצמו כך, כי לא ניתנה לו רשות מאת הרופא להחסיר אפילו לילה אחד כי נפשו תלויה בזה. מלבד כל זאת היה עליו להתייצב לפני הרופא פעם אחת בכל חודש 'לדעת את שלום כליותיו ומה יעשה בהן', מאחר שטיפולי הדיאליזה נעשו בביתו ולא בביה"ח.
אט אט החמיר מאד מצבו, ובלית ברירה הוחלט לערוך בו 'השתלת כליות'. כידוע שחסד גמל הבורא עם ברואיו, וברא בכל בריותיו שתי כליות כשאפשר לחיות עם אחת מהנה ואת השניה 'לתרום' לזקוקים לה. וכבר נמצא תור, ונקבע זמן להשתלה בבית החולים ב'קולומביה' שבארה"ב, ואף סילק כל התשלום בסך 180,000 דולר טבין ותקילין.
אבל, בכדי שיהיה גופו מוכן ומזומן לעריכת ההשתלה עבר בדיקות מקיפות לרוב, ומכורח המציאות הכריחוהו לעבור סדרת טיפולי שיניים – לתקן את הניתן לתקן, ומה שלא ניתן לעקור לגמרי, כי אם ישנו חור אפילו הקטן ביותר באחד משיניו, מסוכנים חייו, שמא יסתתר באותו חור 'חיידק' ויזיקנו. בדקו ומצאו כי להציל את השיניים דורשים הרופאים סך 130,000 שקלים, ולגודל הסכום דחה האיש את הענין, עד תחילת ימות הקיץ תשע"ח, אז 'באו מים עד נפש' ובלית ברירה קבע תור אצל רופא השיניים בשבוע שאחר חג השבועות.
לקראת יום השבת וחג השבועות שחל במוצאי שב"ק, נסע מיודענו לאת"ק מירון כדרכו בקודש, במוצאי החג ניגש אל ציון הקודש, ואלו היו דבריו בהתחננו לפני הבורא: בזכות רבי שמעון ענני, זכותו יגן עלינו, רפואה שלימה תרפאנו בזכות אדוננו בר יוחאי… רבי שמעון, נצרך אנכי ל'נס' קטן, וכבר לימדונו חז"ל ש'מלומד בניסים אתה' (כלשון הגמרא מעילה יז.), ובעצמך אמרת 'יכול אני לפטור את כל העולם מן הדין'. על של עתה באתי, שתי כליות בגופי, ולנס קטן אני נצרך – שישובו לפעולתן כבראשונה.
באמת אמרו, שבקשה זו היא מחוץ לגדרי הטבע, וכעין 'תחיית המתים' ממש, כי 'כלייה' שאינה עושה פעולתה שוב אין לה תקנה כלל בדרך הטבע, ולא ביקש על 'נס קטן' אלא על נס כקריעת ים סוף. אמנם האיש הלזה, ברוב אמונתו בהקב"ה ובזכותיה דרשב"י, היה פשוט בעיניו שאין זה אלא נס קטן, וכדבר של מה בכך.
בימים שלאחר חג השבועות הגיע זמנו להיבדק אצל הרופא כמנהגו אחת לשלושים יום, והנה הוא רואה כי פני הרופא מחליפות צבעים, ומרוב תדהמה, התרגשות ופליאה זועק: "כיצד?! מה קרה?!… מה?…"
נבהל האיש כהוגן, בפחדו כי רב, מי יודע מה קרה לכליותיי. הרופא מיהר לקרוא לרופא גדול ממנו הממונה עליו, וזה קרא להוד מעלת הפרופסור, וכולם נענו בפליאה ותדהמה: אדון נכבד, אין בידינו כל הסבר רפואי לכך, מעולם לא שמענו כדבר הזה. נתקיים בך 'אחרי בלותי היתה לי עדנה', כליותיך עובדות ועושות פעולתן כאחד האדם… הגידה נא לנו, מה עשית, איזה טיפול ואצל איזה רופא היית?"
אמר להם האיש: "הלכתי לרופא הגדול, מחולל הפלאות, הרי הוא רשב"י, המלומד בניסים, והוא 'טיפל' בי כראוי".
ולא נרגעה דעתם של הרופאים, עד שפקדו עליו – הבה ננסה לעבור את השבוע הבא מבלי טיפולי דיאליזה, וככלות השבוע שוב הנה ונבדוק אותך. וכן עשה – אחרי כמה שנים שהתמיד בדבר ולא החסיר לבצע את הדיאליזה אפילו לילה אחד מלילותיו. כעבור שבוע שב אל הרופא שמצא את כליותיו פועלות כרגיל. ועדיין לא הסכים לשחררו מבלי כלום – שכאמור, מעולם ועד עתה לא נשמע כדבר הזה, שהכליות שפסקו מלעבוד, ועוד באופן חמור כזה, ישובו לפעול כאילו לא עבר עליהן כל חולי, לכן אמרו לו: עתה נעשה נסיון של שבועיים מבלי הדיאליזה, יחדיו נגיע לשלושה שבועות רצופות מבלי דיאליזה, ובזה נווכח להכיר המצב האמיתי.
ואכן, הנס שרשב"י עשה עמו חי וקיים, וכעבור שבועיים אמרו לו הרופאים: אדון נכבד, אין לנו כל הסבר, אבל הינך בריא לחלוטין. שוב לביתך, לך אכול בשמחה לחמך, והחזר לנו את מכשיר הדיאליזה.
ומאז הכל מכנים אותו 'רבי מרדכי בעל הנס'…
(באר הפרשה)
1/531