"ותשובה ותפילה"…
הסיפור שלפנינו הוא מאוצרו של הרב יואל גולד שליט"א, מגדולי מזכי הרבים ומרבני לוס אנג'לס שבקליפורניה. וכך מספר הרב גולד:
לעולם לא אשכח את היום הראשון שבו התחלתי לשמש בקודש, כרב בית הכנסת 'בית נפתלי' בלוס אנג'לס. יום קודם לכן הודיעו לי הגבאים, כי תפילת שחרית במקום מתקיימת בשעה שש ורבע, וכי מתוקף תפקידי עלי להתפלל במניין זה.
השכמתי קום. אולם לבית הכנסת נכנסתי באיחור של דקה אחת, בסך הכל… צג השעון הדיגיטלי שעל הקיר בכניסה לבית הכנסת, הורה על השעה שש ושש עשרה דקות, אולם כשנכנסתי להיכל בית הכנסת ציפה לי הלם חיי. שמתי לב שרוב חברי הקהילה המבוגרים כבר יושבים במקומם, עטופים בטליתות ועטורים בתפילין, וממתינים לרב שיתחיל בסדר התפילה.
המחשבה שחלפה בראשי באותו רגע היתה: 'יואלי, מה קורה כאן?'. בסביבה שבה גדלתי בצעירותי, איחור של דקה היה יכול לעיתים להיחשב הקדמה של חצי שעה… אולם זמן רב לחשוב לא היה לי. התעטפתי במהירות בטלית ובתפילין והתחלתי להתפלל.
לאחר התפילה קבלתי הלם נוסף, כאשר אחד מהמתפללים, יהודי שנראה כבן תשעים, התקדם לעברי, מחלקו האחורי של בית הכנסת, הושיט לי את ידו לשלום והציג עצמו בשם 'עמרם דויטש'. באצילות ראויה לציון, הוא פתח וברך אותי בחום לרגל התמנותי לרב בית הכנסת, איחל לי את מיטב האיחולים ורק לאחר מכן אמר לי בעדינות: "רבי, שמתי לב שאחרת הבוקר. רבי יקר, ממש כואב לי לראות אנשים מגיעים באיחור לתפילה. אנא ממך, עשה כל מאמץ כדי שתגיע בזמן מחר"…
הייתי כה נבוך ומבויש, עד שהחלטתי בו במקום להגיע למחרת חצי שעה מוקדם יותר. בתוך תוכי הייתי נחוש לעשות הכל, כדי להגיע לפני ר' עמרם דויטש… באותה שעה לא ידעתי, כי רבי עמרם הוא זה שפותח בכל בוקר את בית הכנסת בשעה חמש לפנות בוקר. ובכן, אפוא, כאשר הגעתי למחרת בשעה רבע לשש, הוא כבר ישב במקום, הוגה מתוך ספר המשניות שלפניו, אומר תהילים ושותה קפה בניחותא.
לא היה לי כל סיכוי להשיגו…
חלפה שנה תמימה עד שהבנתי את סודו של ר' עמרם – מהי תפילה בעבורו. היה זה באחת השבתות, בשעת אחר צהרים, כאשר כבר הייתי מיודד עם ר' עמרם. שוחחנו, לא בפעם הראשונה על קורותיו בשואה, ור' עמרם אמר לי אז:
"התמזל מזלי והצלחתי לצאת מגיא ההריגה באושויץ, למחנה עבודה ששמו היה 'בונה'. לעולם לא אשכח את הכיתוב שליווה אותי בצאתי מאושויץ ובכניסתי לבונה: 'העבודה משחררת'… בלילות נאלצתי לחלוק דרגש עץ עם עוד שלושה אסירים כמוני. בוקר מקפיא העצמות, בחורף הפולני, חממנו זה את זה בחום הגוף המועט שנותר בנו.
"באחד הלילות לחש לי אחד מחברי לדרגש, לחישה ששינתה את חיי: 'עמרם, אגלה לך סוד שאפילו שני שותפינו האחרים אינם יודעים אותו. אני מבקש ממך, שאף אחד מלבדך לא ידע על כך.
"אני יורד עכשיו אל גומחה הנמצאת מתחת לצריף המגורים, יש שם זוג תפילין שמחכות לי… אעמיד פנים שאני הולך להתפנות, וכמה דקות לאחר מכן גם אתה תבוא אחרי… יש לך שתי דקות להתעטר בתפילין, לומר 'שמע ישראל' ולחזור לצריף'…
"מאותו יום ואילך, במשך ששת החודשים שחלפו עד שהועברנו לברגן-בלזן – לשם לא יכולנו לקחת את התפילין איתנו – בכל בוקר השכמנו, חברי ואני, חמש עשרה דקות לפני כולם. זחלנו לתוך הגומחא שמתחת לצריף, הנחנו תפילין ואמרנו 'שמע ישראל' בתורות, ואז יצאנו למסדר הבוקר. את התפילה סיימנו בצעדת הבוקר בדרכנו לעבודה.
"סכנתי את חיי יחד עם חברי מידי בוקר, כדי שגם בתוך האפילה שאפפה אותנו, נוכל לומר תודה לריבונו של עולם ולהצהיר על אמונתנו בו. 'שמע ישראל…', זו הייתה המתנה הנפלאה ביותר שקבלתי בחיי, והיא הייתה בידי במשך ששה חודשים בלתי נשכחים"…
ממשיך הרב גולד:
כיום, רבי עמרם כבר בחציו השני של העשור העשירי לחייו, עד מאה ועשרים. הוא עדין פותח את בית הכנסת בכל בוקר בשעה חמש, מפעם לפעם הוא אף נוזף בי בחיוך על איחור של דקה או שתיים…
כאשר אני מתבונן בר' עמרם מניח את התפילין על זרועו, שעליה מקועקעים מספרים, איני יכול אלא להתפעל ולקוות שגם ילדינו, הדור הצעיר, ילמדו מאותם אנשים מיוחדים את משמעותה של הקרבה. שילמדו מהם להתגאות ביהדותם ולהדבק במצוות כמותם.
כאשר ילדינו יתבוננו בשרידי דור העבר, אולי גם הם יזכו להבין את המשמעות של 'להיות יהודי', לגדול מתוך אמונה תמימה בריבונו של עולם, ולנצל כל רגע של חיים כדי להידבק בה', בתורתו ובתפילתו.
אותם יהודים משמשים בעבורנו כתמרור וכסימן דרך, כי למרות הטרגדיה, אף על פי שאבדו את כל אשר להם, אם נשארו בחיים סימן שחייבים להמשיך, להתפלל, להודות ולקוות.
(מתוך עלון 'וכל מאמינים')
צפו בוידאו שהפיק הר' יואל גולד: