"וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ" (במדבר ט', ב')
על מה חזר הרבי מבעלז בתשובה
כאריה ליש פצוע וכאוב הסתובב הצדיק הקדוש רבי אהרן מבעלזא זי"ע בחדרו. ובהלוכו ייסר את עצמו בדברי כבושין על העוון 'החמור' שנכשל בו זה עתה.
ומהו העוון?
לפני שעה קלה עלתה מן הרחוב זעקה מקפיאת דם – ילד נפל לבאר! לרגע חלפה במחשבת הרבי – שמא זה בנו הקטון שמשחק בחצר.
אך מיד נחרד ואמר לעצמו: ואם אין זה בני אלא ילד יהודי אחר אין מקום לאותה חרדה? ומדוע חשבתי מיד על בני? איך עלתה במוחי 'מחשבת פגול' כזאת שכולה אנוכיות?!
כך המשיך לייסר את עצמו קדוש ישראל רבי אהרן מבעלזא ולא מצא מנוח לנפשו שעה ארוכה.
אמרו חסידים: הלוואי והיינו חוזרים בתשובה בליל יום כיפור על העבירות החמורות שלנו, כשם שחזר הרבי בתשובה על העבירה 'החמורה' שלו על ההרהור הקל שעלה במחשבתו.
●●●
בפרשה זו מתחיל סדר חטאי דור המדבר שאין לנו השגה ותפיסה בהם. ולא היו אלא חטאים בדקות הענינים לפי רום ערך דור הדעה שזכה לראות ולשמוע את הקב"ה פנים אל פנים.
הפגם הראשון שמוזכר הוא מה שנאמר וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ. וברש"י: 'הפרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, ואילו פרשה זו נאמרה בחודש הראשון הוא ניסן, ולמה לא פתח בזו? מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד'. ויש להבין מדוע הוא גנותם של ישראל, והרי הטעם שלא הקריבו הפסח כי היו ערלים ובמדבר לא נשבה רוח צפונית, אם כן אנוסים היו, ומה הוא גנותם?
מיישבים: גנותם היתה שלא צעקו 'לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע' כמו שהטמאים לנפש צעקו אף שהיו אנוסים, ובכח זעקתם פתחו פתח חדש ופרשה מיוחדת. והם לא זעקו.
מי שנמצא בדרגה גבוהה, נתבע גם על – אי זעקה…
●●●
ה'נתיבות שלום' היה מפרש דברי חז"ל: המתאוננים – אין להם חלק לעולם הבא. דאינו עונש אלא מציאות, שכן מה שאדם עוסק בעולם הזה הוא ממשיך בעולם הבא. וכיון שטבעו להתאונן גם בגן עדן הוא יתאונן. ולכן אין לו במציאות עולם הבא.
וכן מבואר בהקדמה לשב שמעתתא מה שכתוב להלן הלשון 'כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים'. ולכאורה היה צריך לכתוב העם 'שהתאוו'. מאי 'הַמִּתְאַוִּים' לשון הוה.
אלא כאמור עונש עולם הבא היא המשכה של המציאות בעולם הזה. והגיהנום נוצר מאש התאוות (כשם ששכר העונג של עולם הבא הוא ענף מההתענגות על ה' בהאי עלמא כנודע). ולכן נאמר עליהם במיתתם 'הַמִּתְאַוִּים' לשון הוה.
●●●
חייך, שלך גדול משלהם
לאחר עבודת יום כיפור עצומה ומאומצת עד כלות הכוחות והנפש, שב הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב לאכסניתו, הבדיל על הכוס, התיישב ואמר בקול חלוש וכמה, אני רעב. רץ בעל האכסניה והביא לו צלחת תופינים ומשקה. אך רבי לוי יצחק לא הסתכל לעבר הצלחת, והמשיך לומר 'אני רעב', חזר בעל האכסניה והביא חלה ודגים, אך הרבי לא מביט ואומר 'אני רעב'. הביא פירות למיניהם והרבי ממשיך לקרוא 'אני רעב'. קראו מהר לגבאי ושאלו מה עושים. פשוט, אמר הגבאי, צריך להבין את השפה של הרבי. רץ הגבאי והביא מסכת סוכה. אורו עיני הרבי והתחיל ללמוד בקול ובחשק רב 'סוכה שהיא גבוהה למעלה' וכו' וכך ישב ולמד כל הלילה.
מסופר על הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, פעם לאחר ה'שבע ברכות' האחרון של אחד הבנים היה נראה מודאג, ולחש לעצמו 'מה יהיה עם החובות', 'מה יהיה עם החובות', חש אליו אחד המקורבים ופנקס צ'קים בידו, כמה צריך, מילה אחת וכל החובות מכוסים. לא, לא התכוונתי לחובות כאלו, התכוונתי לחובות של מכסות הלימוד היומיות שבע דפים בבלי ביום, שבע דפים ירושלמי, טור שולחן ערוך, מדרש, ספרא ספרי. מכסות לימוד יומיות שמחמת השמחה וסעודותיה נשארו מהם חובות. מה יהיה אתם.
זה כוחו של צמאון לתורה. והנפש לא תמלא.
●●●
המפרשים מקשים בדברי רש"י 'למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות'. ויש להבין הרי לאהרן היתה עבודה רבה של הקרבת קרבנות מדי יום ביומו. ומדוע נתקנא בחנוכת הנשיאים.
רבים האריכו בישוב קושיא זו אך באמת אין זה קשה כלל. כי מי שיש בו לב ונפש הריהו שואף להתעלות יותר ויותר. ולעולם לא בא לכלל מרגוע. כמו שדרשו חז"ל (ויק"ר ד) על הפסוק (קהלת ו, ז) וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא: משל לעירוני שהיה נשוי לבת מלכים אע"פ שמאכילה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתו. למה, לפי שהיא בת מלכים.
ונוהג העולם לפרש שכוונת הפסוק והמדרש שהנשמה לא תימלא במעדנים גשמיים, אלא בדברים רוחניים, כי היא בת המלך. אך המעיין במדרש יראה שעיקר כוונת המדרש, שהנשמה לא תימלא בדברים רוחניים ולעולם תשאף להוסיף תורה ומצוות.
וכן דרשו חז"ל (מכות י.) את הפסוק (קהלת ה, ט) אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף – זה משה רבינו, שהיה יודע שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלש בארץ כנען ואמר מצוה שבאה לידי אקיימנה.
מלשון המדרש מדויק שאין פשט כוונת הפסוק כלפי 'אוהב כסף' כפשוטו והדרש לגבי משה, אלא זה גופא הפשט 'אוהב כסף לא ישבע כסף' – זה משה רבינו.
וזאת, כי שורש הצמאון שבעולם הוא הצמאון לדבקות בו ית' ולימוד תורתו. ומה שרואים שיש אנשים שאינם שבעים מכסף הרי זה עוות של כח הצמאון והשאיפה שיש בבריאה שנועד לקדושה.
כל המירוץ אחר כסף, קנאה תאוה כבוד, הכל זה הטיה של אפיקי גלי הצמאון שצריכים להימשך למעלה, לחופים נשברים חסרי תכלית.
כדי להגיע לדרגת הצמאון הנכון, כדי להבין זאת צריכים אנו לפירוש הרה"ק מקוצק זי"ע על הלשון 'חייך שלך גדול משלהם', כלומר, 'חייך', ס'גייט דיר אין לעבען?! כלומר – כל חיותך תלויה בכך, לפיכך 'שלך גדולה משלהם'.
כשאדם בדרגה זו, יש צמאון.
שיכורה ולא מיין
פרשת בהעלותך פרשה של צמאון ושאיפות מעבר למה שחייבים, פותחת באהרן הכהן שחלשה דעתו שלא השתתף בחנוכת המקדש, אף שידיו היו מלאות עבודה, ובהמשך זעקת 'למה ניגרע' שהמשיכה פרשה חדשה פסח ופסח שני, לטמאים ולאלו שהם בדרך רחוקה, ולפעמים אין זה רחוקה, אלא פסיעה מאסקופת העזרה (פסחים צד:) אך הם מתביישים, מרגישים רחוקים, אך מצד שני רוצים כל כך, כי זה מקור החיות.
אהרן הכהן היה בוש להתקרב למזבח, אך מצד שני זה מקור החיות, 'כל אשר לו יתן האדם בעד נפשו', ולכן חלשה דעתו, זה ה'רצוא ושוב' של עובדי ה', הכנעה ובושה, ורצון להתקרב.
כי עיקר מבחנו של יהודי הוא בתוספת במה שהוא עושה מעבר לחובתו.
מסופר על ניקולאי שהיה עורך מבחן סינון לבחירת החיילים הראויים להימנות ביחידה המובחרת ביותר בצבאו, המבחן היה הליכה רגלית מפרכת תוך נשיאת ציוד מלא על הגב במשך שבועיים כמעט ללא מנוחה. היעד היה להגיע לעיר פטרבורג. המסע היה קשה מנשוא, בין הרים ובין סלעים, חיילים נפלו בצדי הדרכים ולא הצליחו למשוך, אך האיתנים ואמיצי הרוח המשיכו ולא נסוגו. כאשר נראו מרחוק אורות פטרבורג נשמו כולם לרווחה, סוף סוף נוכל לנוח, לפתע הודיע המפקד… ממשיכים ללכת. באותו רגע נפלו מרבית הקבוצה על האדמה, הם לא היו מסוגלים להמשיך, הם אמנם הלכו כברת דרך ארוכה ומפרכת, אך מה שהחזיק אותם היה החלום על המנוחה וההרפיה בפטרבורג, משם ואילך אין כח ללכת אפילו פסיעה.
היחידים שהמשיכו ללכת אחרי המפקד, גם אחרי פטרבורג, ללא שאלות, הם שנבחרו ליחידה המובחרת…
והנמשל ברור: עיקר מבחנו של יהודי הוא בתוספת, במה שהוא עושה מעבר לחובתו, מעבר ליכולתו.
הלא המה דברי חז"ל (חגיגה ט:) על הפסוק (מלאכי ג, יח) 'וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹקִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדו', ואמרו 'עבדו ולא עבדו – תרוייהו צדיקי גמורי נינהו. ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד'.
'מאה' זו משימה קבועה, זה 'פטרבורג' להבדיל. 'מאה ואחד' זה מעבר למשימה. זו יחידה מובחרת של עובדי ה'.
●●●
חז"ל (ויק"ר לה) דרשו את הפסוק (תהלים קיט, ט) "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ", שדוד המלך חישב בכל יום ללכת לצורכי המלוכה ולבסוף מצא את עצמו בבית המדרש.
והשאלה ידועה, מה סבר דוד המלך בהתחלה כאשר תכנן להיפגש ולעסוק בעניני המלוכה, וכיצד מצא עצמו בבית המדרש?
נעבור לשאלה נוספת: הגמרא מספרת על הלל שהיה נותן חצי ממשכורתו להיכנס לבית המדרש, פעם לא השתכר מאומה, ועלה על הגג ושמע את דברי התורה מהחלון, עד ששלג כיסה עליו ונתעלף. והקושיא מפורסמת איך לא חשש הלל לסכן את עצמו עבור לימוד התורה, והרי אין זה מהדברים שצריך למסור נפשו עליו?
זאת ועוד, חז"ל אומרים שהלל מחייב את העניים, והקושיא, וכי אפשר לדרוש מכל עני מרוד להיות בדרגה של הלל הזקן?
תשובה על כך שמעתי במשל.
יהודי אחד היה מכור לטיפה המרה, כל יומו הסתובב סביב 'משקה'. לא למד, לא עבד, לא עשה מאומה, שתה ושתה. קרוביו התכנסו וטכסו עצה להניאו ולגמול אותו מהרגלו המביש שמכלה את ממונו וגופו וממיט חרפה על משפחתו. לבסוף קראוהו לרב העיר אשר נזף בו קשות עד שהתחייב לחדול ממנהגו, וילך לעבוד להרויח את פת לחמו לפרנס את משפחתו.
למחרת קם מוקדם והתפלל, והלך לעבודה, כל בני המשפחה היו דרוכים וקיוו להצלחת המיפנה בחייו. אולם בצהרים התמהמה לשוב, הקרובים ישבו וציפו במתח, כאשר עבר הזמן הלכו לחפש אותו ובראשונה פנו כמובן לבית המרזח העירוני, ואמנם שם מצאו אותו כימים ימימה, מבוסם כליל ומתגולל בשכרותו. תפסוהו והביאוהו הביתה. כאשר התפכח שבו והביאוהו לבית הרב, הרב פנה אליו בארשת פנים חמורה, מה קרה לך, הרי הבטחת בהן צדקך שתלך לעבוד, איך הגעת לבית המרזח?
אני יסביר לרב, פתח היהודי בהתנצלות, קמתי על מנת ללכת לעבוד באמת, לעזור למשפחתי, להתחיל דף חדש, בדרך חשבתי שכדי שהעבודה תצליח והכל יזרום כראוי, אני צריך רק כוסית משקה אחת, להמריץ את המערכות הפנימיות, הכל בשביל העבודה. נכנסתי לבית המרזח שתיתי כוסית, ורק עוד כוסית, למען העבודה כמובן. ופתאום מצאתי את עצמי מתגולל בשכרותי.
אף כאן להבדיל להמחשה. ליינה של תורה, דוד המלך אמנם התכוון ללכת ולעסוק בעניני המלכות כפי חובתו, אך בדרך חשב שכדי שיהיה לו כח וטעם להתעסק בענינים הגשמיים הוא צריך רק מעט ללמוד קודם. הוא נכנס לבית המדרש, ללמוד שעה קלה, והנה שכח מהכל ושנשקע כולו בלימוד התורה. ואשיבה רגלי אל עדותיך.
הלל לא חשב להישאר על הגג תחת מעטה השלג, הוא עלה רק לשמוע קימעא דברי תורה מפי שמעיה ואבטליון כדי להשיב את נפשו, וכך עוד דקה ועוד דקה. עד שהתכסה כליל בשלג והתעלף.
ועל זה מחייב הלל את העניים, המה העניים בכסף, והעניים בדעת, נכון לעתים קשה מאד, אך לפחות תנו את ההתחלה, את הדקות הראשונות, הכל יבוא אחרי זה לבד.
הוא אשר אמר הקב"ה לאהרן הכהן כפי שפירש הקוצקער זי"ע 'חייך שלך גדול משלהם', כלומר, 'חייך', ס'גייט דיר אין לעבען?! כלומר – כל חיותך תלויה בכך, לפיכך 'שלך גדולה משלהם'.
1/292
מחזק ומעשיר מאוד, תודה רבה.