הרב משה יפת
אחד ומיוחד מבין דמויות ההוד של רבני ישראל בדורות האחרונים, היה הוא רבה הראשי של העיר בני ברק, מרן הגאון הגדול רבי שלמה קורח זצוק"ל, אשר הנהיג את צאן מרעיתו שנים רבות. ממרום גילו ומעמדו, היה הגאון זצ"ל מתייחס בחום ובלבביות לכל סובביו, מבוגרים וצעירים כאחד, ובענוות חן הקרין על כל סובביו מאור תורתו וצדקותו. להלן נתאר מעט מזעיר קווים לדמותו, לרגל יום השנה השני לפטירתו, ותהיה דמותו נר לרגלינו ואור לנתיבותינו.
'הוא יהיה גדול בישראל'!
רבי שלמה נולד ביום י"ז כסלו ה'תרצ"ו בעיר צנעא בירת תימן, לאביו רבי יחיא זצ"ל, בנו של הגאון רבי עמרם קורח זצ"ל רבה הראשי האחרון של תימן ובעל 'סערת תימן', ונכדו של הגאון רבי יחיא קורח זצ"ל, בעל 'משכיל דורש' ו'מרפא לשון'.
על ברכיו של זקנו הגדול נתחנך וספג תורה ויראה. כאשר חלה בילדותו, והגיע עד שערי מוות, מחמת קשריו של הסב עם בית המלוכה בתימן, עלה בידו להביא רופא מיוחד שיבדוק את מצבו, וכך השתלשל המעשה עד שבסופו של דבר החלים וחזר לאיתנו. באותה עת, כאשר נראה היה בתחילה שאפסה תקווה מרפואתו של הילד, והרופאים שטיפלו בו הרימו ידיים מלרפאו, שמעה זאת זקנתו הצדקנית, אשת רבי יחיא קורח זצ"ל, וקראה בקריאה נרגשת: "חס ושלום, הוא עוד יחיה שנים רבות, ועתיד להיות גדול בישראל!"
המיטה של מרן החזון איש
בשנת ה'תש"י עלה עם אביו וסבו לארץ ישראל, ועמם קבע את מושבו בירושלים עיה"ק. בד בבד, זמן קצר ממש לאחר עלייתו ארצה, נכנס ללמוד בישיבת 'מקור חיים', בראשות הגאון רבי ברוך יצחק לוין זצ"ל, ושם שקד על תלמודו בשקידה עצומה ללא הפוגות.
ישיבת 'מקור חיים' נתמכה רבות על ידי מרן החזון איש זצ"ל, ולאחר ששמע החזון איש מראש הישיבה על הבחור העילוי שלמה קורח, העניק לראש הישיבה ממון בכדי לרכוש מיטת קומתיים, בעבור הגאון זצ"ל, ובה ישן גם הגאון רבי ששון גרידי שליט"א, ראש השוחטים בירושלים.
לאחר מכן למד בישיבת 'אור ישראל' בפתח תקווה, אצל הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל, ואחרי כן עבר ללמוד בישיבת פוניבז' בבני ברק, בה יצק מים אצל מרן הגרי"ש כהנמן זצ"ל, הרב מפוניבז'.
במסילה נעלה
בתקופה זו, אשר הייתה תקופה קשה מאד מבחינה רוחנית לעולי תימן, לאחר עלייתם ארצה, מסר הגאון זצ"ל את נפשו למען עולי תימן במחנות, ויחד עם ידידיו מאותה תקופה, כיתת את רגליו מעיר לעיר ומכפר לכפר, לחלץ נערים רכים מן המפולת הרוחנית ששררה באותו הזמן, ולהביאם לחסות תחת כנפי השכינה. כמו כן, באותם ימים הוקם ארגון 'בני הישיבות יוצאי תימן', כשהגאון זצ"ל עומד בראשו, כאשר הוא הרוח החיה שהזרימה כוחות לכל יתר הפעילים, כשמטרתו היא לרומם את קרנם של בני הישיבות, ובכך להשפיע רבות על יוצאי תימן, כדי שיכניסו את בניהם לישיבות קדושות.
כחלק מפעילות הארגון, היה יוצא לאור מדי תקופה בטאון 'המסילה', אשר בו היו מובאים דברי גדולי ורבני יהדות תימן זצוק"ל, לצד אברכים וצורבים צעירים. אחד מן הפעילים ביותר למען הוצאת הבטאון היה רבי שלמה זצ"ל, כאשר כיום מגדולי תלמידי החכמים מבני העדה, מעידים כי אך ורק בזכות מאמרי המוסר, ההגות והמחשבה שנכתבו על ידו, נכנסו לישיבות הקדושות, ומזה עלו והתעלו בתורה וביראה.
בצדי הדרכים
לימים זכה רבי שלמה, והתמנה כרבה הראשי של העיר בני ברק, תפקיד בו שימש קרוב ליובל שנים(!), עד יומו האחרון.
כאשר שאלוהו בזקנותו, כיצד הצליח לכהן בתפקיד זה, למרות מגוון החוגים והזרמים השוכנים בעיר, השיב בפקחות: "מי שהולך בצדי הדרכים ונצמד לקיר, ולא מקפיד ללכת באמצע הכביש – למי הוא יפריע?"…
דלתו היתה פתוחה לכל דורש ומבקש, עשרים וארבע שעות ביממה. גם בשנים האחרונות לפני פטירתו, כאשר כבר נחלש, ולא היה בו כח לקבל את הקהל הרב בכל שעה ביום, ולאחר הפצרות רבות מתלמידיו ובני משפחתו, ניאות רבינו לתלות מחוץ לדלת ביתו מודעה, האומרת כי קבלת קהל בבית הרב הינה רק בשעות מסוימות ובתיאום טלפוני – עם כל זה, כאשר דפק מאן דהוא על דלת ביתו, לא יכול היה רבינו שלא לפתוח את דלת ביתו, ובנעימות מיוחדת היה מקבלו, כאילו שעה זו היא שעת קבלת הקהל רשמית, וזאת מרוב רגישותו לזולת.
ארבעים שנה לא נסגרה הדלת!
על ניקיון הכפיים בו דבק, יעיד מעשה אותו סיפר יהודי שהגיע ללשכתו לפני מספר שנים, במטרה לקבל המלצה לעניין מסוים.
כאשר נכנס אל הלשכה, פנה לפי תומו לסגור את הדלת. הרב עצר אותו וסימן לו שישאיר את הדלת פתוחה, באמרו: "הדלת הזאת כבר ארבעים שנה לא נסגרה!"…
ניתוח מתוך 'איזהו נשך'
שקידתו על חדרי התורה היתה עצומה, ומשוש חייו היה הלימוד בעיון מעמיק לפי דרכו המיוחדת. הוא נהג לרדת לעומק סברות התנאים והאמוראים, ולעיין ביגיעה רבה בטעמי דבריהם ומקורותיהם, קודם שהתקדם ללימוד ההלכה למעשה.
דרכי חשיבתו והלך רוחו היו באופן אישי ומקורי, שהפליאו גדולים וטובים. הוא התרחק מליקוטים, וכל מילה בספריו חצובה מהגיוני לבו. בדרך בדיחותא היה נוהג לומר, כי אילו חיבר ספרים על ידי ליקוט – היה מוציא לאור ספר בכל חודש.
לאחר הניתוח שעבר בערוב ימיו, נשאל רבי שלמה מה חשב בשעת הניתוח – כשהיה מורדם?
נענה ואמר: "מסרתי שיעור בפרק 'איזהו נשך' שבמסכת בבא מציעא!"…
קפצתי ורקדתי!
נשאל רבי שלמה זצ"ל באחד המועדים, כיצד ניתן להגיע לידי השמחה האמיתית במועדים, שעליה נצטווינו בפסוק 'ושמחת בחגך', ושעליה אמרו חז"ל שנפרעים ממי שאינו שמח במועדות, ולא שמחה סתמית – מחמת שיש לנו סוכה יפה, ומלבושים נאים חדשים ומיוחדים. ולכאורה – הוסיף השואל – בחתונת אחי ואחיותי הרגשתי הנאה יותר מאשר בחג…
לאחר שחשב כמחצית הדקה, נזעק רבינו והשיב: "איני מבין מה אתה רוצה, הלא התורה היא הדבר היחיד שמביא לידי שמחה, אין שמחה אחרת בעולם הזה! אני, כשלעצמי, כאשר סיימתי את הש"ס בפעם הראשונה – קפצתי ורקדתי מרוב אושר ושמחה!".
העיד השואל ואמר: "בדברים אלו שנאמרו כל כך בפשטות, הרגשתי שיצאו מנהמת לבו הטהור, והותירו אותי עם פה פעור. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. לאיפה הגעתי – חשבתי. אך מיד לאחר מכן חשבתי, מובן מאליו שזוהי דרגה נשגבה ביותר, מעלה המיוחדת לגדולי ישראל וחכמיו".
עומק הדין
סיפר אחד מתלמידי רבינו שליט"א: "זכורני, כי באנו קבוצת אברכים בחודש אלול האחרון לחייו, בשנת ה'תשע"ח, כחודשיים לפני פטירתו, כשעודו מסובל בייסורים קשים ומרים. ביקשנו מרבינו חיזוק לקראת הימים הנוראים. אמר רבינו דבר מבהיל שרק הוא יכול היה לאומרו: 'אם רוצים דברי חיזוק, הדבר היחיד שאני יכול לומר לכם, וכעת אני חש זאת, זהו דקדוק הדין. הנה תראו כמה שלמדתי ועמלתי ויגעתי בעשר אצבעותי בתורה הקדושה, כמה תורה למדתי ולימדתי זכיתי וזיכיתי, ועם כל זאת באה עלי הצרה הזאת. מזה תלמדו כמה גדול ונורא הוא עומק ודקדוק הדין'"…
ואני קירבת אלוקים לי טוב
עוד סיפר נכד רבינו: "לפני כשמונה שנים היתה לבן שלי ברית בשבת, ורבינו זצ"ל התארח אצלנו בשבת, וביקש שיקראו לו לתפילת ערבית. סיפר לי גיסי שהוא דפק ודפק אך ללא מענה, עברו חמש דקות וכבר עוד מעט מתחילה התפילה, ואז הוא פתח את הדלת ואמר: 'סבא כבר הגיע הזמן של תפילת ערבית'. אך עדיין סבא לא שומע, הוא התקרב עוד קצת ואמר: 'סבא הגיע זמן של ערבית' – עד שהוא הזיז את השולחן ואמר, 'סבא הגיע הזמן'. או אז רבינו זצ"ל התעורר וקם מלימודו.
"הרגשנו שזה היה ניתוק מוחלט, כי לקחת אותו מהתורה, זה כמו לקחת בן אדם מהתענוג הכי גדול. הוא קיים את מה שאומר הרמח"ל, 'ואני קרבת אלוקים לי טוב', אומר הרמח"ל ב'מסילת ישרים', שזהו הטוב האמיתי, וכל זולת זה שיחשבו בני אדם לטוב, אינו אלא הבל ושווא נטעה".
בדרכו האחרונה
רבינו שלמה זצ"ל הסתלק לבית עולמו לאחר מחלה קשה, שקיננה בקרבו במשך כחצי שנה, כאשר כל גופו מסובל בייסורים קשים ומרים אותם קיבל באהבה ובחיבה. למרות זאת, מרוב אהבתו לתורה שהייתה משוש חייו, התבטא בתקופה זו: "אין לי טעם לחיות, אם אינני יכול ללמוד!"…
מחלתו הקשה הכריעה את גופו הטהור, נצחו אראלים את המצוקים, וביום המר והנמהר י"ג מר-חשון ה'תשע"ט, השיב את נשמתו ליוצרה למגינת כל לב. המונים ליווהו למנוחת עולמים, כאשר הלווייתו יצאה מהיכל בית מדרשו בעיר בני ברק, ולאחר מכן נטמן בבית העלמין 'סנהדריה' בירושלים, לצד אבותיו וזקנו הגדול. הותיר אחריו דור ישרים מבורכים, ההולכים בדרכו ובמורשתו, בראשות בנו ממשיך דרכו וממלא מקומו, הגאון הגדול רבי עמרם קורח שליט"א, רב ק"ק 'תורת חיים' ביתר עילית ומחבר ספרים חשובים.
בסדרת ספרים מפוארת מהודרת ומרתקת: 'שפתי מלך' – 'המאור הגדול' (ב"כ), הובאו תולדות חייו וקורות ימי משפחת קורח המפוארת, אשר כידוע הינה מהמשפחות המיוחסות בתימן מדורי דורות, כאשר מאות שנים לא פסקה מהם רבנות דור אחר דור, כשבראשה עמדו לנו – רבה הראשי האחרון של תימן, מרן הגאון רבי עמרם קורח זצ"ל, ונכדו הקרוב – רבינו הגאון רבי שלמה קורח זצ"ל, זאת לצד תולדות יהודי תימן ורבניה המשולבים בספר זה, הרואה אור עולם ע"י חברי ורבני מכון המאורות, להוצאת כתבי רבותינו חכמי תימן, בראשות הרה"ג רבי יהורם יפת שליט"א ראש מוסדות מאורות הרש"ש בנס ציונה.
