"אל הארץ אשר אראך"
בית המדרש צר היה מלהכיל את החסידים שהצטופפו במעמד סעודת הפרידה מרבם. העיניים נתונות לכל תנועה, האוזניים כרויות לכל הגה היוצא מפיו.
היה זה לעת זקנותו של זקני הקדוש כ"ק מרן אדמו"ר מתולדות אהרן זי"ע, כאשר גופו נחלש ובעצת הרופאים עמד לצאת להינפש בהרי שוויץ להחליף כח. אך טרם שקיים זקני את 'וקווי ה' יחליפו כח', קיימו החסידים את ה'קשה עלינו פרידתו', ולכן עשו סעודה קטנה קודם יציאתו מן הארץ.
באותה סעודה האריך זקני בדברי תורה בעניין אמונה וביטחון, שהוא חובת האדם בכל מקום, בכל רגע ובכל שעה, בתוך דבריו התלהב ואמר: "רבות מחשבות בלב איש", אך רק "ועצת ה' היא תקום", ופירש: האדם הקטן עומד כאן עלי אדמות ומחשב לעצמו את סדר יומו… הוא חושב 'למקום פלוני אלך' או 'למקום פלוני אסע', אך רגליו מוליכות אותו למקום אחר לגמרי, למקום אותו תכנן עבורו מסבב כל הסיבות בורא כל עולמים. "'א מענטש וייסט נישט קיינמאל ווי ער גייט" – האדם אינו יודע לעולם לאן הוא הולך, אלא ה' יתווה לו דרכו".
דברים אלו שנאמרו בלהב אש השתלבו היטב בדברי תורתו, ולא עוררו תשומת לב מיוחדת אצל השומעים לגבי מה שהולך להתרחש בשעות הקרובות שלאחר מכן…
נסע לשווייץ ומצא עצמו בהולנד
מופלג היה זקני בשמירת עיניו במסירות נפש ממש, ומשכך, חשש מאוד מהמראות הנוראות שבשדה התעופה, לכן נסע ברכב פרטי עם משמש אחד היישר אל כבש המטוס, בעוד ששאר הפמליה סידרו את העניינים בדרך המקובלת והלכו רגלית למטוס שיביא אותם בס"ד לשוויץ.
הפמליה הכבודה עשתה את דרכה אל תוך המטוס, כשהם תרים בעיניהם אחר האדמו"ר ומשמשו שאמורים היו להיות שם כבר לפניהם. חיפשו וחיפשו, ולא מצאו… קשר טלפוני עדיין לא היה נפוץ, ומשכך המה ראו כן תמהו וחשש קל התגנב לליבם, מי יודע מה עם הרבי? ויהי לפלא בעיניהם, והם קיוו כי עד ההמראה יסתדר הכל על הצד היותר טוב.
בינתיים צעדו גם הרבי ומשמשו על כבש המטוס, אך מטוס אחר… זאת בשל טעות של נהג הרכב שהתבלבל בין הניירות והביאם בטעות למטוס אחר. כשעלו היה זה כבר לקראת סגירת הדלתות ותיכף הושיבו אותם אחר כבוד על מקומם, בעוד הם סבורים ודאי יתר הפמליה יושבים מאחור, ובהזדמנות הראשונה כשיתאפשר יפגשו. וכך מצאו את עצמם מתעלים בגבהי מרומים…
לאחר ההמראה, כשהגבאי החל מחפש אחרי יתר הפמליה, גילה שהם אינם, והבין שמשהו אינו כשורה. ואכן אחרי בירור קצר התגלתה הטעות המצערת, כי המטוס שבו הם נמצאים עושה את דרכו להולנד…
גם במטוס השני, שהיה בדרכו לשווייץ, החלה מהומה, כשהפמליה הרעישה עולמות שהרבי איננו… אך אדהכי והכי התבררה להם הטעות והם החלו במסע חובק זרועות עולם לסידור העניינים כשורה.
היחיד מבין כל הנוסעים, בשני המטוסים, שישב במקומו ברוגע ובשלווה – היה זקני זי"ע, שקיבל את כל ההתרחשות בשמחה רבה ובאנפין נהירין עילאין, ואף הוסיף ואמר למשמשו: הלא אמרתי בדברי הפרידה 'שאין האדם יודע להיכן הוא הולך', ובוודאי לא לריק עושה אני עתה את דרכי להולנד, על אף הקושי והטרחה.
צוות המטוס שהתוודע לתקרית הלא-נעימה סידרו שלאלתר בהגיעם להולנד תמתין להם טיסה לשוויץ ללא צורך בהמתנה כלל על אדמת נכר. הטייס ניגש אל זקני כמתנצל והודיעו כי הם סידרו את הכל על מנת שלא יצטרך כלל לפסוע על אדמת הולנד.
אך להפתעתם, זקני, שקיבל הכל ברוח אחרת כאמור, סירב, והתעקש והודיעו נחרצות, כי בשום פנים לא יעלה על המטוס לשוויץ לפני שיתעכב קמעא על אדמת הולנד, ולו לדקות ספורות, ויהי מה. רק אז יסכים לעלות למטוס.
בהגיעם למחוז חפצם, אכן ירד זקני מהמטוס, התיישב על כיסא וביקש לברך על כוס מים. כשהוגשה לפניו החל מתעמק במחשבותיו ופצח בקול רם ובכוונה אדירה בברכת 'שהכל נהיה בדברו', לגם מהמים, בירך ברכה אחרונה, ורק אז קם בשמחה לעלות על המטוס בדרך לשווייץ. תוך כדי שהוא חוזר שוב ושוב על דברותיו: אכן כך, א מענטש וייסט נישט קיינמאל ווי ער גייט. אין מקרה בעולם כלל, אלא מסבב כל הסיבות פעל ועשה בהשגחה פרטית שאגיע למקום זה כדי שאזכה לברך ולקדש שם שמים גם בארץ הזאת [והאריך אז לדבר ולבאר בעניין ניצוצין הקדושים הפזורים בכל מקום, שלכן מביא ה' את האדם למקום ההוא דייקא].
ובעניין זה ידוע מה שסח הרה"ק רבי אברהם יעקב מסאדיגורא זי"ע ואמר: "יתכן שאדם נוסע לעיר לעמבערג לצורך עסקיו, וסבור הוא שעסקיו הם העיקר, אך אינו מודע כלל שהשי"ת סיבב את כל נסיעתו ללעמבערג כדי שיברך במקום ההוא ברכת 'שהכל נהיה בדברו' על כוס מים (נר ישראל ב, אות קנה). ועוד מובא בשמו: כל מה שצריך האדם לנדוד ממקום למקום הוא לתיקון חטאו של קין בעולם, שעליו גזר אומר 'נע ונד תהיה בארץ'.
לכן על האדם להיזהר מאוד בברכות בעת נסיעותיו והליכותיו, שהרי ודאי לא דבר ריק הוא נסיעתו למקום ההוא דייקא. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות – למען מלכות שמו – לעשות שם ברכה בכוונה, ולקדש שם בזה מלכות שם שמים, שהלא 'שהכל נהיה בדברו' – גם נסיעתו למקום ההוא.
ואיתא במדרש אגדה בפרשתנו: 'לך לך' בגימטריה מאה, ע"כ. ויש לפרש הכוונה, ש'מאה' אלו ירמזון למאה ברכות שבכל יום, שציוהו הקב"ה לך-לך, ותעשה בכל מקום ברכות, וכהמשך המקרא – 'והיה ברכה'.
כוחה של סעודת שבת אחת בתאילנד
עניין נוסף מובא בספה"ק, שלפעמים מגיע האדם למקום שאינו כפי רצונו ומחשבתו, ואין זה לטובת המקום ההוא, אלא בראש ובראשונה לטובתו עצמו.
וכדאיתא בקדושת לוי (בפרשתן ד"ה עוד יבואר) שזהו שאמר ה' לאברהם לך–לך, היינו שבכל מקום שאתה הולך הוא לך – בשבילך, לטובת נשמתך. וכדברי חז"ל ברש"י: להנאתך ולטובתך. "כי זה כלל גדול, כי לכל מקום שהאדם הולך הוא לשורש טובת נשמתו", ע"כ (וע"ע במאור עינים פר' ויקהל בשם הבעש"ט עה"פ 'מה' מצעדי גבר כוננו). ולכן ציווה לאברהם 'קום והתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי ל"ך אתננה', עצם ההליכה בארץ יש בה טובה לך, לנשמתך.
וכה כתב בקדשו מרנא ה'בן איש חי' (בפרשתן ב'עוד יוסף חי'): איש קדוש כאברהם אבינו ע"ה אשר ציווהו השי"ת לנסוע מעירו לארץ כנען, בוודאי היה נסיעה זו לטובת נשמתו. וזהו דכתיב ל"ך, היינו לטובתך ולטובת נשמתך. נמצא מסתובב לו האדם עלי אדמות מהלך ומטלטל ממקום למקום ומעיר לעיר, הכל בהשגחה פרטית מאת השי"ת לטובתו לקבץ נדחיו המפוזרים והמגולגלים בדומם וצומח וחי, עכת"ד.
הדברים מבהילים, ומשנים את כל התפיסה. מסתובב לו אדם קטן, 'א קליין מענטשל', עלי אדמות בעולם העשייה, נוסע מהכא להתם ומיטלטל מהתם להכא, כשברור לו שהדבר נעשה לצרכי פרנסה או לצרכי בריאות וכדומה, אך לא מיניה ולא מקצתיה. אדרבה, כל הסיבות והנתיבות האלו, הם רק כדי להביאו למקומות אלו, שיהא מוכרח על ידי צרכיו לבוא לשם.
סיבב הקב"ה שבנסיעותיי הרבות בענייני כשרות מגיע אני לכל קצווי תבל, וביניהם למקומות נידחים שדמות יהודי בכלל – וחרדי בפרט – לא נראו שם, ודאי לא עם זקן אהרן, פאות וציציות רחבות משתלשלות מכל צד, כובע ביום חול, שטריימל וקפוטה ביום השבת…
מטבע הדברים, צורת לבושי תופסת תשומת לב רבה בכל מקום, ולאו דווקא אצל גויי הארץ אשר פורצים בפרצי צחוק, כי אם, בעיקר ובדווקא, אצל אחינו הרחוקים, אשר יפטירו בשפה, יניעו ראש, תמהים ושואלים בינם לבין עצמם בקול גדול: 'מה, גם לכאן הם הגיעו? אי אפשר להיפטר מהם, לאן שאנחנו בורחים, הם אחרינו… מה יהיה הסוף, עד מתי הם ירדפו אותנו על לא עוול בכפנו… והמהדרים מוסיפים גם להכות 'על חטא' שלנו: 'איזה חילול ה', איזו קיצוניות – ללכת ככה בין הגויים בלבוש פרימיטיבי, פאות וכיפה גדולה, ירחם הבורא, ביזיון הקודש…'
אך דעו נא רבותיי והסכיתו. לא יאומן כי יסופר: דווקא אלו הסולדים מהמראה החיצוני – הלבוש היהודי – כמטחווי קשת, הם אלו שבסופו של דבר ירדפו אחרי כדי לשמוע דבר חיזוק, ללמוד את דבר ה', ולקיים.
די בסעודת שבת אחת אי שם בקצווי תבל, בערבות סין, הודו או תאילנד, כדי לפתוח הלבבות להשכיח את המצוקות ולהזניח השטויות. היופי היהודי ופנימיות הלב מתגלים במלא ההוד וההדר – זוהר נשמות ישראל בתפארתם. ובדרך כלל נותרים המה מסומרים על מקומם עד לאור הבוקר צמאים לשמוע עוד… נכספה וגם כלתה נפשם לחצרות ה'. התיעוב שהם רחשו בעבר לכל יהודי הדבוק בתורה, כעשן כלה וכענן פורח…
וכאן המקום לציין שרוב פגישותיי עם אותן נשמות טועות הוא כתוצאה ופועל יוצא של עיכובים שונים, שבשלהם אני נקלע לאותם מקומות נידחים שלא מרצוני, אך מסבב כל הסיבות עשה ועושה ויעשה לכל המעשים כדי להביא אותי לשם, גם אם לא שיערתי מראש שכך יקרה, ולו רק כדי לתת איזה מילה טובה, דבר חיזוק, וארט ודבר תורה לאיזה יהודי במקום הנידח ביותר. ורבים הושבו מעוון בגין פגישות אקראיות כאלו.
בזכות ברכת 'שהכל' עם כובע…
על מקרה אחד אספר כאן: היה זה באחד מביקורי במדינה כל שהיא בעולם. יושב אני בלובי המלון בשיחה תורנית ערה עם אחד מהפוסקים הגדולים שליט"א. עסקנו באיזה דיון הלכתי בענייני כשרות מתוך ריתחא דאורייתא. בסמיכות אלינו ישבה קבוצת יהודים רחוקים מדת ודין ה"י, שעקבו אחרינו.
תוך כדי שיחה חפצתי לשתות מים ועל כן חבשתי את כובעי העליון וברכתי. עוד טרם הספקתי ללגום לגימה כלשהו, 'התנפל עלי' ראש הקבוצה בפילפול למדני: "ממה נפשך" – טען – "אם הכיפה אינה מספיקה לך, למה אתה חובש אותה? ואם די בכיפה – למה אתה חובש כובע בעת הברכה? איזו מין הנהגה זו?" השבתי לו כי אין הכובע מעיקרי ההלכה, אך אני לכשעצמי נוהג בזה מידת חסידות לברך את ה' כשגם הכובע לראשי, לתוספת יראת שמים ועול מלכות.
אך הדברים לא פעלו היטב והלה פער את פיו לצעוק: "שטויות. מה יתן לך ומה יוסיף לך הכובע… מספיק להיות יהודי בלב", ועוד מיני דברי הבל וריק.
עברה תקופה, והנה אני שוב באותו מקום, ולהפתעתי אין גבול: אני רואה מולי את אותו ראש הכופרים דאז, ניצב לקראתי בעוז ובגאווה, אך פנים חדשות באו לכאן – את ראשו מכסה כיפה, ולא סתם 'כיפת הירדן' כל-שהוא, אלא כיפה גדולה כשיעור חזון איש!
כראותו אותי, רץ לעברי, סובבני וחיבקני ולא יכול היה לכלוא את התרגשותו. כשנרגע אמר לי: "כמה שאני אוהב אותך, אינך יודע מה חוללת בקרבי. מאז פגישתנו האחרונה לא מצאתי מנוח לנפשי, ראיתי כמה דבוק הנך בהנהגתך ואמרתי לעצמי: לא ייתכן שדבר ריק הוא. ומשכך התחלתי לעקוב אחר היהדות, להתעניין, לנבור ולחפש, עד שנדלק גם אצלי אותו ניצוץ יהודי אשר חבוי היה בקרבי, והנה גם אני כמוך היום – איני מתבייש כלל עם הכיפה. והניצוץ שהתעורר אצלי גם 'מדבק', כמה וכמה כבר 'נדבקו' ממני והולכים גם הם עם כיפה כמוני, בגאווה בלבושם היהודי.
ועוד מעשה כיוצא בזה: באחת הטיסות התמזל מזלו של שכני לספסל – יהודי רחוק מאוד, עטור פרסים בינלאומיים חשובים בתחום מקצועו – לשבת לידי, כשהוא אינו מפסיק לרטון על מר גורלו שמכל הנוסעים האחרים עליו לשבת דווקא לידי. התברר שבאותה טיסה חישב לברוח לאדמת ניכר ללא עול תורה ומצוות ולחפש שם את ה'גליק', את האושר, והנה כבר בראשית תחילת דרכו הכל מתחיל לצלוע, כשהוא מוצא את עצמו יושב לידי…
אך סוף מעשה – כיום הינו שומר תורה ומצוות בהידור ובחומרה יתירה. התחתן והקים בית נאמן בישראל לשם ולתפארת. מזמינים אותו מכל העולם להרצאות. אך, החשוב מכל אצלו זו הקביעות עיתים לתורה עם חברותות קבועות, לפחות חמש שעות ביום!
מעשים אלו ועוד רבים, הם דברים שכיחים בנסיעותיי. אמנם אין בהם בכדי להתפאר, אך יש בהם כדי להמחיש שלכל נסיעה יש סיבה אחרת כנגדה, ולו לא נשלחתי לשם אלא עבור כך, דייני, ויהיה זה שכרי.
וזהו שאמר דוד המלך: "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" – חשבתי למקום פלוני אלך למקום פלוני אלך, ולבסוף ואשיבה רגלי על עדותיך – תמיד ראיתי שה' סיבב אותי למקום ההוא דייקא כדי להחזיר עוד יהודי אל עדותיך.