"לָכֵן, אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כ"ה, י"ב)
ידוע היה אצל מרן החפץ חיים זצ"ל, שכל אדם שנכנס אצלו, שמע דברים שהיה צריך לשמוע. היו נכנסים אנשים שהחפץ חיים לא הכירם ולא שמע עליהם מעולם, וכל אחד שמע ממנו דברים הנוגעים למצבו הרוחני. פעמים רבות עוד לפני שהאדם דיבר על מצבו וענייניו, היה החפץ חיים מעצמו מתחיל לדבר דברי חיזוק, בדיוק על המצוה שהיתה רפויה אצל אדם זה, ורבות העובדות על כך.
סיפר הגרב"צ פלמן זצ"ל ששמע ממרן הגרא"מ שך זצ"ל, שאין זה בהכרח שבכל הפעמים הללו היתה לו רוח הקודש לראות במה אדם זה לקוי, ומשום כך דיבר בדיוק על הנושא הזה. אלא אדם גדול שדבריו נשמעים, הקב"ה נותן לו סייעתא דשמיא על מה לדבר, ולפעמים אפילו הוא בעצמו אינו יודע למה בדיוק מדבר הנושא הזה, אלא כך הקב"ה הכניס לו בלבו שבעת הזו ידבר דברי חיזוק על מצוה זו או התעוררות שלא להכשל בעבירה אחרת. וכאשר הקב"ה רוצה שאדם זה שבא אל אותו אדם גדול יתחזק באיזה נושא מסויים, זה מה שהוא נותן בלבו של הרב לדבר אל האיש.
בהזדמנות אחרת סיפר הגרב"צ, פעם אחת נכנס אל מרן הגרא"מ שך זצ"ל אדם כדי לדבר עימו בנושא מסויים, והנה לפתע התחיל הרב שך לדבר עימו דברים אחרים, שלא קשורים לנושא הזה לשמו בא לפתחו, וכה אמר לו: "דע לך, הרבה פגעו בי בימי חיי, ותמיד מחלתי לכולם, ולא הפסדתי כלום ממה שמחלתי להם". והמשיך להאריך הרבה בענין זה, כמה טוב לאדם שאינו מחזיק בריב על כל דבר גדול או קטן, אלא גם כשעושים דברים שלא כפי רצונו, או פוגעים בו ובזכויותיו, טוב לו למחול ולהעביר על מידותיו, והמחילה הזו לא תגרום לו שום הפסד בחייו".
אותו אדם היה לו בדיוק בעת ההיא דין ודברים עם שכנו, השכן הוסיף בביתו תוספת בניה משמעותית, מחמת כן נגרם לאדם זה חושך בביתו. היתה לו תרעומת גדולה על שכנו הלז, ולא הגיעו שניהם לעמק השווה. וכששמע את הדברים יוצאים מפורש מפי הרב שך, הבין שבוודאי נודע לו על הסכסוך הקיים בינו לבין שכנו, ובא לרמוז לו על כך, שכדאי לו מאוד להשלים עם שכנו, ולא להחזיק עימו בריב.
ובאמת קיבל את הדברים, עלה לבית שכנו והתפייסו ביניהם על צד היותר טוב, לשביעות רצון כל הצדדים, והשלום והשלווה שבו לשרור ביניהם.
לאחר זמן הוא שאל את שכנו, אם בעת ההיא שהיו חילוקי דעות ביניהם, הוא סיפר את הענין להרב שך, וביקש ממנו שידבר עימו שראוי להשלים ביניהם. השכן השיב לו בשלילה, שמעולם לא דיבר על כך עם הרב שך.
התברר שבאמת הרב שך לא ידע מאומה מכל הסכסוך הזה, והוא דיבר כמסיח לפי תומו על מעלת השלום והאחדות, ולא התכוון לרמוז לו בזה שום דבר. אלא שדבריו הללו נפלו בדיוק על אזנים קשובות, אדם זה שמע מה שהיה צריך לשמוע, וקיבל את הדברים שהיה צריך לקבל, ושמע ועשה מה שהיה צריך לעשות.
כשנודע הדבר לרב שך מה יצא מדבריו אלו, היתה לו קורת רוח מרובה על השלום שיצא מכח דיבורו.
(מתוך 'שלמים בציון' תשע"ז)