בהלכות הנלמדות היום בסדר הלימוד היומי בחפץ חיים, אנו למדים על מצווה נדירה יחסית. בתורה נאמר 'מדבר שקר תרחק', אולם ישנם מצבים שבהם אמירת דבר שבעינינו אינו אמת – לא רק שאין בה איסור אלא אדרבה, היא מצווה.
כלפי מה הדברים אמורים? אדם קנה חפץ, והמוכר רימה אותו – בדמי המקח או בטיב הסחורה וכדו', אולם זהו מצב שבו על פי דין תורה אין הקונה יכול לחזור בו ולבטל את המקח – אסור לומר לו שהמוכר רימה אותו או שהסחורה גרועה או יקרה וכו', כיון שאין בזה כל תועלת עבורו. ולא זו בלבד, אלא אף מצווה לשבח בעיניו את המקח, ואין בזה איסור משום 'מדבר שקר תרחק', וכמו שאמרו חז"ל בכתובות: "הרי שלקח מקח רע מן השוק וכו', הוי אומר ישבחנו בעיניו".
ומה הדין במקרה שבו על פי דין תורה כן יכול הקונה לבטל את המקח ולהחזיר לעצמו את כספו? כאן יהיה מותר לומר לו, בהצטרף מספר תנאים: שלא יגדיל בסיפורו את העוולה יותר מדי; שיתכוון לתועלת, ושבאמת תהיה תועלת – וכגון, אם הקונה איננו 'טיפוס' שילך לתבוע את המוכר, אסור לספר לו, כי ממילא לא יעשה מאומה; וכן, אם הוא משער שהמוכר ישמע לתוכחתו, עליו לנסות להוכיחו קודם.
וישנו תנאי נוסף: אם הוא יודע שהקונה הוא אדם שהולך רכיל, ויספר למוכר שפלוני אמר לו כך וכך אודות הסחורה שקנה וכו' – כותב החפץ חיים: "צריך עיון אם מותר לספר לאיש כזה את האמת", מפני שהוא מכשיל אותו באיסור רכילות [אלא אם כן הוא יודע שאם יזהירו שלא לספר למוכר, הוא ישמע בקולו]. הרי לנו עוד הפסד, כאן בעולם הזה, כתוצאה מעוון רכילות. לקונה ירא שמים השומר על לשונו מותר לספר, וכך הוא יוכל להציל את ממונו, ואילו הרכלן הפסיד, משום שאסור לספר לו.
בביאורים ומוספים של 'דרשו' מציינים, שלעיל לגבי נידון דומה – לספר לאדם שפלוני גזל אותו וכו', לא הסתפק ה'חפץ חיים' אלא כתב להדיא שאם הנגזל הוא רכלן אין כל היתר לספר לו! מדוע אם כן במקרה שלפנינו כתב הח"ח שהדבר צריך עיון? ומביאים את הסברו של בעל 'עלי באר' לחלק בין המקרים, ששם מדובר על גניבה ממש, שזה דבר גנאי, ואילו כאן מדובר על מכירה ביוקר וכדו' שאין בזה גנות כל כך, ולכן הסתפק החפץ חיים.
אגב התנאי של 'תועלת' שהוזכר כאן, מובא ב'ביאורים ומוספים' נידון בענין אסיפת מורות כפי שמצוי בסמינרים, שיושבות יחד כל המורות ודנות על כל בת, כאשר ייתכן שמורה למקצוע מסוים תשמע גנות על בת שאינה טובה במקצוע אחר, ויש אפשרות למנוע זאת על ידי שהמחנכת תשב עם כל מורה מקצועית לחוד, אלא שלפעמים על ידי הדיון בין כל המורות יחד תצא מסקנה ברורה וטובה יותר מפני ש'תשועה ברוב יועץ' – דעת הגר"ח קנייבסקי שכל מה שלתועלת מותר; ואכן כשברור שאין תועלת בשמיעת מורה מסויימת, וכגון שהדיון הוא לגבי בת שאינה תלמידה שלה, דעת הגרי"ש אלישיב שאם אין לה תועלת בכך אף לאחר זמן, ראוי שלא תשמע.