הלצה מתגלגלת המטיבה לתאר את הווי הימים (וסליחה מראש למי שכבר מכיר) טוענת באנחת־רווחה: "כמה טוב שאת המסכה צריך להניח על הסנטר. תארו לעצמכם שהיינו צריכים לכסות בה את הפה והאף? לא היינו מסוגלים לנשום!"
ההלצה הזו מסבירה בעצם על כוח הסֶבֶל שתש ועל המוח האנושי שאינו מורגל לפחד ולחשוש לאורך זמן. בגל הראשון היינו כולנו קשובים. מסכות ואלכוג'ל טיפסו במעלה פירמידת הצריכה המשפחתית, וכל מי שלא אמר שלושה דברים אלו: מסכה, אלכוג'ל והתעטשות למרפק (לבַּלשָׁנִים שבינינו: החלק הפנימי של המרפק אינו 'מרפק' אלא 'גֻמָץ'), לא יצא ידי חובתו.
אבל אז, אחרי שנגמרה המערכה הראשונה והשחקנים ירדו מהבמה, החלה המערכה השניה (בינינו, 'מערכה שניה' לא יותר יפה מ'גל שני'?). וכשתת־המודע האנושי הבין שנגיף הקורונה פה כדי להישאר, החל הפחד מההדבקה וההידבקות להידחק הצדה, וכמו אבן ־שואבת הוא גרם גם למסכה להידחק למטה בואכה הזקן והסנטר ואפילו הצוואר (מה שיצר את המראה המוזר של אברכים חסידיים המהלכים כשפפיון כירורגי מקשר את צווארם).
ואז הנגיף שוב החל להתפשט (וברוך א־ל עליון שהפעם הוא תוקף בקלילות יותר) ואנו שוב נפגשים ב'מערכה שניה' של טורי 'אמונה נגד קורונה' [=מאמריו של הכותב שהתפרסמו ב'המבשר' במהלך 'הגל הראשון']. את הטור הראשון של המערכה השניה אני רוצה לנצל למראה ־מקום מעניין שקיבלתי מאחד מנכבדי הקוראים, הרה"ג ר' חיים מלין שליט"א, ששיגר אלַי ביאור מעניין של האבן־עזרא בפרשייתו של המצורע, זה שנגע צרעת צמח בבשרו כעונש על עוון לשון ־הרע.
הכתוב מורה: ועל שפם יעטה, ומסביר האבן ־עזרא: הכוונה היא שעליו לכסות את פיו עד למעלה משפמו בבגד. וזאת למה? "כדי שלא יזיק ברוח פיו". וכי תאמרו שהכוונה לנזק רוחני? לכך נפנה אל ביאורו של האבן־עזרא במקום אחר, שם הוא מבאר שהצרעת היתה מחלה מדבקת שעוברת מאחד למשנהו. כך שאם המצורע לא יכסה את פיו ב'מסכה' הוא עלול להדביק אחרים במחלתו ועל כן הוא מחויב מן התורה (!) לעטות מסכה על פיו כדי למנוע הדבקה.
ראיה יותר חזקה מזו אין אנו צריכים. הנה, התורה הקדושה בעצמה מצווה במילים מפורשות שעל מנת למנוע הידבקות, מן החובה ללבוש מסכה.
עד כאן טורו הנפלא של הרב יקותיאל יהודה גנזל, שפורסם ב'המבשר'.
והנה קטע מעניין נוסף שמצאנו, בגיליון 'פיקודיך דרשתי', אודות הקשר שבין פרשת המצורע לבין ה'קורונה':
הגאון רבי פתחיה מנקין זצ"ל היה מתלמידי מרן החפץ חיים בראדין, ולאחמ"כ היה רב ברוסיה בעיירה וויטסבק, שנים ספורות לפני פרוץ מלחמת העולם השניה עלה לארץ הקודש והתיישב בפ"ת. בספרו עה"ת 'פרדס פתחיה' הוא מצטט מכתב עת רפואי נכבד שנכתב ע"י אנשי רפואה נכריים, והדברים נפלאים, ובפרט לתקופה הקשה בה אנו שרויים:
"ואתה קורא יקר שמע נא מה שאמרו בכתב העת 'דז'ואיש כרוניקל' וכן כתב העת 'גלאב דעמאקרטיק', וז"ל: הנגף אשר פרץ בכל ארצות אירופא, העיר את כל הרופאים לבקש תחבולות לעצור בעדו, על ידי שמירות שונות, בחפשם אחרי האמצעים הכי טובים לתת דלתים ובריח להאורח הנורא. הם חיפשו גם בתורתנו ומצאו כי חוקי הבריאות בתורת המצורעים, הם האמצעים היותר טובים לעצור הנגף, והם מתפלאים הפלא ופלא, אשר לפני שלשת אלפים ושלש מאות שנה כבר כתב משה את כל החוקים באר היטב, והם הרופאים, בכל חכמתם וחקירתם הגדולה, לא הגיעו עד היום לידיעתו הרבה בתורת הרפואה.
"עוד כתבו בכתבי העת הנ"ל: 'נפלא הוא לראות אשר מאתים ושלש עשרה מצות מן התרי"ג, הן חוקים לשמור על הבריאות, ובין החוקים הללו יש את תורת המצורע, ואת הדין כי יסגור הכהן את המצורע שבעת ימים, ואם הנגע עמד בעינו, להסגירו ז' ימים שנית, ואם פשתה המספחת, לטמאו ולהבדילו מחוץ למחנה, וכן לשרוף את הבגדים אשר צרעת בהם, וכל חוקי הבריאות שבתורה הם אמורים בפרטי פרטיות, תחת אשר להעמים הנאורים של הנוצרים אין עוד כל חוק בדבר הגדול הזה ורק עתה הם פוקחים עיניהם וחפצים לחוקק חוקים בעניין זה".