הרב ישראל ליוש
"וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ… שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ח, ט')
בשני מקומות בבגדי הכהונה נשא אהרן את שמות בני ישראל: על כתפי האפוד ועל אבני החושן. אך יש חילוק ביניהם – מציין הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל: השמות שעל החושן היו כתובים כל שבט על אבן נפרדת, ואילו על כתפי האפוד היו כתובים על כל אבן שעל כל כתף, ששה שמות יחד.
ללמדך – אומר הרב פינקוס – שלגדול הדור הנושא את משא העם, ישנם שני תפקידים: הראשון, לשאת את המשא הציבורי על כתפיו, לטפל בענייני הציבור, בנושאים הכלליים השייכים לכלל העם כאחד, גזירות ותקנות ציבור לסוגיהם. ואילו התפקיד השני הוא לשאת על ליבו את משאו של כל יחיד ויחיד, להתייחס לכל פונה, לשמוע את מצוקתו ולהיות לו לאוזן קשבת.
המשא הפרטי ראוי הוא להינשא על הלב, שם פועם רגש הרחמים, ולכן בחושן שעל לב אהרן היה כתוב על כל אבן, כל שם בנפרד. ואילו את המשא הכללי, משא המבטא אחריות, נושא אהרן על כתפיו – ולכן על כתפי האפוד היו השמות כתובים יחדיו, ששה על כל אבן.
***
אין ספור ספורים מסופרים על גדולי הדורות, שליבם היה פתוח לצרתם הפרטית של השוחרים לפתחם. ולמרות שהיו עסוקים כל העת בעבודת ה' ובבעיות הכלל, ונשאו על כתפם את משא העם, לא נמנעו מלעזור ולתמוך בנזקק הפרטי וביהודי הבודד הנצרך לתמיכתם.
כך גם חינך האדמו"ר 'בעל התניא' זצ"ל את נכדו רבי מנחם מנדל, שהיה רגיל ללמוד בבית סבו. פעם אחת היה שקוע רבי מנחם מנדל בלימוד, ולא שמע כלל שבנו הקטן פרץ בבכי, והמשיך ללמוד, כאילו לא ארע דבר.
סבו ה'בעל התניא' שמע את בכי התינוק מהקומה השניה בה ישב, ירד ונטל את התינוק בזרועו והרגיע אותו. לפתע הבחין רבי מנחם מנדל בסבו הגדול כשהוא מרגיע את בנו, התנצל שהיות שהיה שקוע בלימוד, לא שמע כלל שהתינוק בוכה.
אמר לו הסבא: "וכי חושב אתה שהייתי שקוע בלימוד פחות ממך?! עליך לדעת שכשיהודי בוכה, צריך לשמוע אותו בכל מצב. אף כשאתה באמצע הלימוד, עליך לשים לב לצרתו של יהודי הזקוק לעזרתך. אין שום סיבה בעולם שיכולה לגרום לך שלא לשמוע בכי של יהודי"…
***
שנים רבות לא היו להם ילדים. הם עשו כל מה שיכלו, דרשו ברופאים הטובים ביותר, אך לשווא, כל נסיונותיהם העלו חרס, ועדיין לא נתברכו בפרי בטן.
בצר להם, החליטו שהבעל יסע לנתיבות אל הבבא סאלי זצ"ל להתברך מפיו, אולי ישמע ה' את תפילתו. כשהגיע, אמרו לו בני הבית כי הרב עומד לצאת ברגעים הקרובים לירושלים לכמה ימים, ואף הראו לו את התיקים המוכנים כבר ליד הדלת.
"רק באתי לבקש ברכה!" – התחנן על נפשו – "תנו לי להיכנס לרגע אחד…".
כשהכניסו אותו פרץ בבכי גדול, וביקש מהרב שיברך אותו לישועה. הרב שמע את מצוקתו, ובירר בחביבות את דרכי הפעילות שכבר פעל. הבעל פירט את כל דרכי הפעולה, ואת כל ניסיונות הרפואה שעשו ולא הועילו דבר.
כששמע זאת ה'בבא סאלי', ביקש מבני משפחתו שיערכו שולחן לאורח הנכבד. כמובן שלא שאלו שאלות ומיד עשו כדבריו. השולחן נערך, האורח והרב ישבו לאכול ולשתות, ובני הבית המתינו על מטלטליהם, כשהם מתפלאים על מה ראה הרב לשבת ולאכול עם האורח הלא מוכר, שבסך הכל בא לבקש ברכה לפרי בטן.
הסעודה הסתיימה, ולאחר ברכת המזון בירך אותו הרב, והבטיח לו שלשנה הבאה יחבוק בזרועו בן זכר! בשמחה רבה יצא היהודי מבית הרב, כשהוא מצויד בהבטחה המשמחת, אך לא פחות מכך, היה המום מהארוחה הלא צפויה לה זכה בחברתו של הרב.
כשיצא, העזו בני הבית לשאול את הרב: "מדוע לא ברך הרב את היהודי מיד? לשם מה נזקקנו לעכב את הנסיעה?".
ענה להם הרב: "כששמעתי מהיהודי כמה ניסיונות כבר עשו כדי לזכות בפרי בטן, הבנתי שפתחי הישועה נסגרו בעדם. וחשבתי מה אעשה כדי לפתוח להם מחדש את פתחי הישועה, ואז עלה בדעתי שאם אשבור את מידותיי, ואעכב את נסיעתי לירושלים, ובמקום זאת אארח את היהודי המסכן ואשמח אותו, אף הקב"ה 'ישבר' את מידותיו, וימציא לו ישועה. ורק כאשר הרגשתי ששיברתי די את המידות, ברכתי אותו!"…