"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'…" (ויקרא א', ב')
בפרשת השבוע מונה התורה כמה סוגי קרבנות, אך היא בחרה לפתוח דווקא בקרבנות הנדבה, עולה, מנחה ושלמים, ורק לאחר מכן נכתבו קרבנות החובה: חטאת ואשם. אמרו ע"כ המפרשים, כי כוונת התורה בזה ללמדנו, שדבר הבא בנדיבות הלב ונעשה מרצונו ומבחירתו של האדם, חשוב הוא עשרת מונים מדבר הבא מן החובה ומן ההכרח, כי בזאת מגלה האדם על כל מעשיו שאינם אלא לשם שמיים, מתוך אהבתו להשי"ת.
הדברים אמנם נאמרו בקרבנות, אך הם אמורים גם לכל מעשינו, כי מלבד הקרבן – הבהמה, החיה או העוף שהוא מקריב, יכול האדם גם להקריב את עצמו ואת מעשיו לקב"ה, וכלשון הפסוק: "אדם כי יקריב מכם" – פעמים שההקרבה היא 'מכם'.
ישנם בני אדם המקיימים את מצוות התורה בדקדוק רב, הם לא יסורו מן ההלכה ימין ושמאל, אך לא יעשו כלום מעבר למה שהתורה וההלכה מחייבת. לעומתם יש המנדבים מעצמם וממעשיהם, ויעשו גם מעשים שההלכה לא מחייבת אותם כלל. אלו הם בבחינת מקריבי קורבן נדבה, כי כמו הקורבן המגיע בנדבה, מוכיח הוא על קירבה מיוחדת בין המקריב לקב"ה, כן האדם העושה מעשי מצווה בנדבה, מעבר למה שמחוייב, מרים הוא על נס את קרבתו להשי"ת, אשר למענו הוא מקריב את כל אשר לו.
●●●
ר' משה שפירא, מומחה להתקנת שעוני שמש. יליד ירושלים בכל מאודו היה ר' משה, אך משום מעשה שהיה נאלץ לעקור דירתו לפתח תקווה. וכך מסופר בספר 'האיש על החומה':
אחוזי התפעלות היו ראשי הוואקף המוסלמי, משעוני השמש שהתקין ר' משה בכמה מקומות בירושלים, ועז חפצם שיתקין עבורם שעון כזה ע"י מסגד 'עומר' בהר הבית. התקנת שעון שכזה תייקר אותם בעיני העולם המוסלמי, שקובע את זמן תיפלותיו עפ"י השמש.
"באחד הימים בשנת תרס"א" – מספר ר' משה – "הגיע אלי שליח מיוחד מטעמו של השייח 'נימר אפנדי', האחראי על ההקדשות המוסלמים, להודיע לי שהשיח' מבקש לפגוש אותי בדחיפות במשרדי הוואקף. הזדרזתי לעשות דבריו ולהופיע במשרדו בשעה שנקבעה. השייח קיבלני בכבוד גדול, והפגין כלפי חביבות בלתי רגילה, בערמומיות האופיינית לבני עמו, הציע בפני את מטרת הפגישה: 'האמת' – אמר השייח – 'שגם לנו הערבים יש מומחה להתקנת שעוני שמש, שיכול בקלות לחקות את שעון השמש שהתקנת ב'מחנה יהודה', אך אם יהודי יתקין את שעון השמש, שעל פיו ייקבעו זמני התפילה אצל המוסלמים, הרי זה יתרום תרומה חשובה להתקרבות בין העמים, ויגביר את רגשי האחווה השוררים עד כה בין צאצאי יצחק וישמעאל', כך ניסה השייח לשכנע אותי להתקין שעון שמש במסגד בהר הבית.
"חלחלה עברה בכל גופי כששמעתי את הצעתו" – ממשיך ר' משה בסיפורו – "וניחמתי על כל התקנת השעונים, שאמנם הביאה לי פרסומת גדולה, אך מצד שני נקלעתי בגינה למבוכה שאין דרך לצאת ממנה. השייח שם לב למבוכתי והמשיך ללחוץ עלי ע"י תחבולות שונות ומשונות. בליבי גמלה החלטה חד משמעית שלא אתקין שעון בהר הבית, אך לא יכולתי לסרב לו באותו מעמד, וביקשתי מהשייח שיתן לי ארכה בת כמה ימים כדי שאחשוב על הענין.
"בצרתי פניתי אל ביתו של הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, שבפקחותו ובצדקותו יידע בוודאי לחלצני מן המיצר. כשספרתי לו על ההצעה של התקנת השעון במקום המקדש, אמר לי: 'ר' משה היקר! ראשית, תנסה להכשילם בענין המחיר, כי ידועים המוסלמים בקמצנותם. ושנית, תגיד לשייח כי זו שאלה הלכתית סבוכה והיא תוכרע רק עפ"י הרבנים'.
"אחר יומיים, שוב נפגשתי עם השייך במשרדי הוואקף, ועניתי לו ששאלה זו היא שאלה הלכתית שרק פוסקי ההלכה יוכלו להכריע בענין, ומלבד כל זאת, אני דורש תשלום רב על התקנת שעון שכזה, שספק גדול אם תוכלו לעמוד בדרישת התשלום עבור עבודתי. אך ענין המחיר כלל לא הרתיע את השייח, והוא הראה לי חבילת מטבעות כבדה, שעפ"י השערתי היו בה כשלושים אלף נפוליון זהב, ואמר לי: 'את כל השקית הזו מוכן אני לתת לך תמורת התקנת השעון, ואם לא די בכך, אוסיף כהנה וכהנה ככל אשר תשית עלי, ובלבד שאתה הוא זה שיתקין את השעון במסגד עומר שבהר הבית'. כשהבנתי שענין המחיר לא מרתיע את השייח כלל, אמרתי לו שאם כן, כפי שאמרתי, זהו ענין הלכתי, ורק רב יוכל לפסוק בזה. 'מיהו הרב שיפסוק לך בענין?' – התעניין השייח. כיון שידעתי שהמוסלמים מעריכים מאוד את רבי יוסף חיים, ודעתו עשויה להתקבל אצלם, לא חששתי ונקבתי בשמו של רבי יוסף חיים, וכיון שלא רציתי יותר לפגוש את השייח, מחשש שימשיך ללחוץ עלי להתקין את השעון, אמרתי לו שאת התשובה הוא יקבל ישירות מרבי יוסף חיים, ובזאת נסתיימה פגישתנו.
"חזרתי לביתו של רבי יוסף חיים" – מספר ר' משה – "וסיפרתי לו על מהלך הפגישה ועל נכונותו של השייח לשלם שלושים אלף נפוליון זהב, ואף יותר מכך, על התקנת השעון. רבי יוסף חיים הרהר קמעא, ואז פנה אלי בחביבות: 'ר' משה היקר! אשאל אותך גלויות, האם קורצים לך שלושים אלף הנפוליונים? האם דרושים לך כוחות נפש גדולים כדי להתגבר על ניסיון הכסף, או שענין הכסף אינו בכלל השיקולים שלך?'. 'מה פירוש? מה הרב מתכוון בשאלתו'? – תמהתי בפני הרב. התכופף רבי יוסף חיים לכיווני ולחש לי: 'אם קשה לך לוותר על הכסף, מבחינת ההלכה יש מקום להקל לך להתקין את השעון בהר הבית, מבלי לעבור באיסור כניסה להר הבית'. כששמעתי את דברי הרב ע"כ שאפשר למצוא היתר להתקין את השעון בהר הבית, צמרמורת עברה בגופי והרגשתי כי אני עומד להתעלף. ביקשתי מרבי יוסף חיים שנדחה את ההחלטה למחר.
"למחרת, באתי לביתו של רבי יוסף חיים ואמרתי לו, שהחלטתי ברורות שלא אתקין שעון שמש בהר הבית, אפילו תמורת מיליון נפוליון זהב!
"כששמע הרב את תשובתי הוא נפל על צווארי, חיבק ונישק אותי, וקרא בהתרגשות רבה: 'ויהי האדם לנפש חיה… היכן מוצאים כאלו חיות?…', הוא המשיך לחבקני ולנשקני באהבה גדולה, כשפיו אינו פוסק מלשבח את החלטתי, 'מי כעמך ישראל… מי כעמך ישראל… רבש"ע, אין לך במה להתבייש עם בניך!'.
"'מה יהיה?' – שאלתי את רבי יוסף חיים. 'אני כבר אתן את תשובתך לשייח נימר אפנדי!' – הרגיע אותי רבי יוסף חיים. ואכן כשבא השייך לרבי יוסף חיים לשמוע את התשובה, הסביר לו הרב שכיון שההלכה היהודית לא מסכימה עם כניסת יהודים להר הבית, הרי שזה נוגד את עקרונות הדת המוסלמית ללחוץ על יהודי לעבור על מצוות דתו. הסברו של הרב הניח את דעתו של השייח, והוא נפרד ממנו לשלום.
"אך הספור הכה גלים אצל המון העם המוסלמי. הם ראו בכך פגיעה רבה בדתם, וזה גרם לסערת רוחות בקהילה הערבית בירושלים. או אז פנה השייח נימר אפנדי לרבי יוסף חיים ואמר לו, כי הוא אמנם קיבל את דעתו, אך כיון שהמון העם ושאר אנשי הדת חלוקים עמו, לפיכך הוא מייעץ לר' משה שפירא לעזוב את ירושלים לתקופה מסוימת עד שהרוחות יירגעו, מחשש שיאונה לו רע.
"אך אני – מסיים ר' משה את סיפורו – כבר השתקעתי בפתח תקווה ולא שבתי יותר לירושלים".
הנה לנו ספור גבורה על אדם, שעפ"י ההלכה יכול היה להרוויח הון רב, אך הקריב את קרבנו ממנו- מגופו, וויתר על אלפי זהב וכסף למען עקרונותיו הנעלים שלא להיכנס אפי' בהיתר להר הבית.