כששוחררתי מהכלא נודע לי שכל אזרחי פולין שבשטח רוסיה גוייסו למלחמה. חברי 'ברי המזל' נשלחו לחזית ורבים מהם לא שבו – בעוד אני, יענקלה דער 'שליימזל', ישבתי שקט ושאנן בבית הסוהר!

כשהגיעה הצפרדע למצרים, נבהלו המצרים והכו אותה, והיא התיזה נחילים נחילים. מיהרו הנחילים לעשות שליחותם. אצו רצו, קפצו ודלגו, טיפסו במדרגות הארמון ונכנסו בשעריו. אח, איזה פאר, איזה הדר! מילאו את הטרקלין המלכותי, השתרעו על השטיח האומנותי, התישבו על כורסאות הקטיפה, התפרקדו על הדומי הרגלים. עלו על כרכוב האח, הסתדרו על אדני החלונות, גדשו עד אפס מקום.

ועדיין ממשיכים לנהור… פלשו לחדר השינה, התכרבלו מתחת לשמיכה, על הכרים ומתחתם. אף מתחת למטה, על נעלי הבית ובתוכם. והלאה, למטבח, למזווה. וממשיכים ובאים. לחדרי האמבטיה, לאולם הכינוסים…

זהו, הארמון פקוק, אבל באים עוד ועוד. "מצטערים, חפשו לכם מקום"…

– "זוזו מעט, אל תהיו אנוכיים".

– "מקום שמור, אני מחכה לאחי"…

בעל כרחם ממשיכים, מחפשים מקום, ואין. הכל מרבד ירוק, מתנועע ומקרקר.

מקום אחד נשאר, בתנור הלוהט. אין בררה, צווי ה' הוא, קופצים פנימה בתחושת הקרבה, מסירות נפש. גורלו של מאחר, שכולם הקדימוהו. תפסו את כל המקומות הטובים. לקנא בהם. שליימזל היית ושליימזל תשאר…

ומה לבסוף – "וימותו הצפרדעים מן הבתים ומן החצרות ומן השדות"… אבל לא מן התנורים. לפי שמסרו נפשם למות על מצות הקדוש ברוך הוא, חזרו ליאור חיים (ילקוט שמעוני).

ומה למדנו? שאין לחשב חשבונות! אלו שנראו בטובה ובשלוה, נערמו חמרים חמרים וברקבונם באשה הארץ. ואלו שנדמה היה – גם להם עצמם! – שהם מוסרים נפשם, דוקא הם, ורק הם, שרדו!

ובי היה מעשה – בראש השנה שנת ת"ש הפציצו הגרמנים את ביאליסטוק, ובסוכות נמלטנו לוילנה, בירת ליטא החפשית. כחצי שנה לאחר מכן השתלטו הרוסים על ליטא ואסרו על קיום הישיבות. ישיבתנו ירדה למחתרת. בשבת קדש פרשת שלח נמסר לנו, שהרוסים עורכים מצוד אחר בני הישיבות, להגלותם לסיביר. חברי נפוצו לכל רוח, ואני אמרתי לחברותא: "אדם כי ימות, באהל" – אפילו בשעת מיתה אל ימנע עצמו מבית המדרש (שבת פג ע"ב)… ישבנו כל השבת, ולמדנו בהתמדה.

במוצאי שבת שבנו לאכסניה, וכמו שארע בדוד המלך (שבת ל ע"ב) שמלאך המוות השיגו כשפסק לרגע מלימודו, התדפקו מלאכי החבלה של הבולשת על דלתנו. חברינו התפזרו, כאמור, ואותנו תפסו. הספקנו לקחת איתנו את התפילין וכמה ספרים, והסיעו אותנו אל הרכבת. מצאנו בה כמה מחברינו שנתפסו בכף, ורבים אחרים הצליחו להמלט.

כשראו אותנו, לעגו: "איי, יענקל'ה קריניקער, אזא שליימזל ביסטו! הלא קטן קומה אתה, יכולת להחבא בקלות!"

המצוד המשיך. השליימזליניקעס נתפסו, וברי המזל הצליחו להמלט מצפרני הבולשת. הסיעונו לסיביר, לעבודת פרך במחנה כפיה. כמה קנאנו באותם ששפר חלקם והצליחו להחבא.

ואז פלשו הגרמנים לליטא, עם האייזענץ גרופע, פלוגות המוות שלהם. אבל לא היתה להם עבודה רבה. כפי העדיות ששמענו, האזרחים הליטאים עצמם קמו וטבחו ביהודים הקדושים. סיפר לי הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל: בימי אברכותו היה רב בעירה זעירה, ציטויאן שעל יד קלם. היו שם מתי מעט משפחות יהודיות בין קומץ האיכרים הגויים. ידם לא הספיקה לכלכל את רבם בלחם לשובע והוכרח להגר למדינת הים. במלחמה, סיפר, כרתו האיכרים הליטאים את ראשי שכניהם היהודים באבכות מעדר! חיות אדם!

כמעט איש מחברינו 'ברי המזל' לא שרד. ואילו אנו, ה'שליימזלניקעס', היתה לנו נפשנו לשלל!

והלאה – בעיצומה של המלחמה שוחררנו מהמחנה, בתנאי שנתגורר בישוב הסמוך בתנאים מגבילים. מצבנו הירוד, בצרוף תת תזונה חריפה, המיטו עלינו את מחלת הטיפוס. אושפזתי בבית החולים, ולידי שכב בחור ישיבה חסון שחלה אף הוא במחלה. הכל נדו לי, צפו שלא אשרוד. שכני, הוא שנפטר. לפני פטירתו אמר: "ראה יש לי כאן סכום כסף", היה זה סכום זעיר, אבל הציל את חיי, "קחהו, שלך הוא".

הוא נפטר, ואני החלמתי. שבתי לאכסניה, וסרבו לקבלני. חששו מהדבקות. סיפרו ששרפו את חפציי. החלטתי לעקור משם. הרי לא עוקבים אחרי, סבורים שעודני בבית החולים. שבועיים ימים הלכתי לאורך מסילת הברזל. התכלכלתי בלחם שקניתי במעותיו של הנפטר. כעבור שבועיים הגעתי למרקה, וחפשתי בית עם מזוזה בפתחו. ממרום הנחוני לביתו של השוחט, הרב רוט, יהודי חם וטוב לב, שארחני בביתו. מצאתי שהגיעו לשם פליטים רבים מרוסיה, ליטא ופולין, וילדיהם לומדים בבתי הספר הכפרניים. החלטתי שצריך לפתוח חדר, תלמוד תורה חרדי.

הזהירוני: זו סכנת נפשות לפתוח תלמוד תורה תחת עינה הפקוחה של הבולשת. אבל אני הרי נובהרדוקר. מצאתי מקום ללמד בו, ביתו רחב הידיים של גוי מקומי, חניק שמו. ערבי אדוק בדתו ששנא את הכופרים הקומוניסטים שנאה עזה, והיה מוכן להסתכן עבור כל דבר הקשור בדת, לא משנה לו איזו.

הלכתי לשכנע את ההורים שימסרו לידי את בניהם. השתמטו, באמרם שהרשויות נותנות הקצאת לחם רק למי ששולח ילדו לבתי הספר שלהם. "הפתק הכחול" הוא בגדר פיקוח נפש עבורם. אמרתי: עלי ועל צוארי, אשיג לכם "פתק כחול. מהיכן? באותה עת פשטה השמועה שאלמונים פרצו למשרדי הרשויות וגנבו מלאי של פתקים כחולים. לא ידעתי מי עשה זאת, אבל ידעתי את מאמר הגמרא, ש'לא העכבר גנב אלא חורו'. מצאתי את ה'חור' – יהודי משלנו, ספסר בשוק השחור. עוררתי בו את הנקודה היהודית, תן ידך לחינוך טהור לילדי ישראל. הסכים למכור לי במחיר הקרן. אספתי תרומות, וקניתי.

נו, דבר כזה קשה לשמור בסוד. הרשויות עלו על התלמוד תורה המחתרתי, ומצאו שההורים מקבלים הקצאת לחם בפתקים כחולים שהגיעו אליהם ממני. מצאתי עצמי בבית הסוהר. ההאשמה: ספסרות בשוק השחור. העונש: מוות.

זה לא צחוק, הייתי בתא הנידונים למוות, אבל משמים גזרו דיני לחיים, וכעבור חצי שנה שוחררתי. כמה קנאתי באלו שנותרו חפשים, בחוץ! אשרי שנתפסתי על דברי תורה, אבל האם לא יכול הייתי לארגן את הענינים בצורה מתוחכמת יותר, שלא יעלו מיד על עקבותי?

אח, יענקלה דער שליימזל! כששוחררתי מבית הכלא נודע לי, שהשלטונות הרוסים הגיעו להסכם עם ממשלת פולין הגולה שמושבה בלונדון, שכל האזרחים הפולניים שבשטחה יגוייסו למאמץ המלחמתי נגד הגרמנים. חברי נשלחו לחפור שוחות וחפירות תחת אש הגרמנים, ורבים מהם לא שבו – ואני ישבתי אז שקט ושאנן בבית הסוהר!…

 (והגדת, הובא בגיליון 'אגעדאנק' וארא תשע"ט)