"וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים ל', ט"ז)
כל ימיו השגיב פלאים את עניין הברכות שאדם מישראל מברך לאלקיו. היה אומר: יש הרבה מדינות בעולם, המבורכות בעושר חומרי, ממון ונכסים, אבל שפע של מזון ואוכל אין בהן ולמה? – מפני שאין מברכים שמה די ברכות… הברכה היא צינור השפע להמשיך ברכה….
ואף גם זאת נשמע מפיו בסוד שיח: "למרות המשכורת החודשית הדלה שהיתה מנת חלקי, לא נזקקתי מעולם להלוואות, בעוד ששכנים באו תכופות לבקש הלוואה בגמ"ח כדי להשלים את החסר להם. תופעה זו באה ללמדנו שהכל תלוי בברכה ששורה בממונך. אצלנו היה הכסף פשוט מתברך…" ובענוותנותו זקף את הדבר לזכותה של הרבנית ע"ה, עקרת הבית, שהיתה זהירה תמיד לברך ברכת המזון בכוונה מילה במילה, כמונה מרגליות.
חיכו ממתקים
הברכות התמתקו בפיו כצפיחית בדבש ונופת צופים. הוא דיבר אודות הברכה כמי שמזכיר את המעדן המתוק ביותר שבא בפיו מעולם. אם היה מציע לאורח שיאכל ויסעד ליבו, והלה התבייש, נהג לשדל אותו באמירה כזו: "כלום אינך רוצה לברך את השם?!" ושוב לא יכל לסרב לו.
בכל ברכותיו היה מברך בכובד ראש, יודע למי הוא מברך, ומשמיע לאוזניו מה שמוציא מפיו. כאשר אי-מי בישיבת "פורת יוסף" הגיש לו כוס תה, כדי שירווה את צמאונו, היה קודם-כל מברך לאלוקיו על המשקה ולוגם ממנו. ורק לאחר-מכן הודה גם לאיש שהביאו עבורו.
מחזה מרהיב ומעורר לבבות נגלה לעיני הסובבים אותו בבית הכנסת "שאול צדקה" כשהיה מגיע – בימים שאומרים בהם "הלל": ראש חודש, שלוש רגלים, חנוכה – לפסוק "מה אשיב לד' כל תגמולוהי עלי" וכל-כולו מתרומם ומתנשא לגבהים מרוב כיסופים וערגות הנפש להודות ולברך לאלוקים על כל גמוליו וחסדיו.
וכבר היה מעשה באחד מקרובי משפחתו, והוא כהן, שביקר פעם בבית רבינו והגישו לפניו כוס שתיה. אמר האיש תודה למי שהגיש את הכיבוד ואחר ברך "שהכל" ושתה. העיר לו רבינו: "כלום רצונך שתפסיד את הכהונה?!" משלא הבין הלה מה כוונתו, עמד רבינו ופירש לו: מצינו בחז"ל (נדרים ל"ב ע"ב) שביקש הקב"ה להוציא כהונה משם בן נח, שנאמר (בראשית יד, יח) "ומלכי צדק… והוא כהן לא-ל עליון…" כיוון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום – הוציא את הכהונה מאברהם". דהיינו, בגלל שאמר "ברוך אברם וכו' וברך א-ל עליון" ולא להיפך נלקחה ממנו הכהונה.
"אף אתה" הפטיר "זכור שצריך קודם-כל לברך לאלוקים, ורק לאחר מכן תגיד תודה לאדם…
המונה מרגליות
פרשה מיוחדת במינה היא תוכחתו הנעימה להיזהר במילי דברכות, לברך בניחותא ובישוב הדעת, כמונה מרגליות, לא בחפזון ובחטיפה. כשראה פעם את אחד מתלמידיו מברך ומתפלל במהירות, ניגש אליו והוציא את הסידור מידיו וסגרו, אמר: "הרי אתה שוטח עכשיו בקשה מאלוקים, וכי כך מבקשים במילים חטופות?!"
ופעם בחג הסוכות, כאשר אירע שהחזן בבית הכנסת מיהר בברכת הלולב, העיר לו אחר כך בלשון ערומים: "כפי הנראה קיבלת השנה את ארבעת המינים במתנת חינם… ועל כל פנים לא טרחת הרבה כדי להשיגם, אלא באו לידך בנקל…" התפלא האיש ולא ירד לסוף דעתו. הסביר לו רבינו: "מי ששילם וטרח הרבה בשביל הלולב והאתרוג, אינו מברך עליהם כל כך בחפזון…"
ארוממך אלקי המלך
מרגלא בפומיה משמו של רבי ששון מרדכי משה זלה"ה בעל "תהלה לדוד" (מגדולי רבני בגדאד לפני מאתיים וחמישים שנה) לדייק בכתוב: "ארוממך אלקי המלך ואברכה שמך לעולם ועד", שקודם-כל יש לו לאדם לחשוב בגדלות הקב"ה ורוממותו, ולזכור לפני מי הוא עומד, ורק לאחר-מכן יברך לשמו, ואם כך יעשה או-אז יהיה ערך לברכתו והיא תישאר חלקו לעולם ועד.
ברכה משולשת
"יש להוציא מן הפה כל ברכה בשלושה שלבים" נהג להרגיל את העם. פותחים בשלוש תיבות הראשונות בא"י ועושים אתנחתא, כדי לכוין יפה במלים האלו כפשוטן כוונת הלב, שאנחנו קרוצי חומר מברכים בלשון נוכח לעילת כל העילות. אחר ממשיכים ואומרים שלוש תיבות שניות "אלוקינו מלך העולם", ושוב עושים אתנחתא ומכוונים כראוי לקבל עלינו אלהותו ית"ש, ולהמליכו על עולם ומלואו. לבסוף משלימים את גוף הברכה "שהכל נהיה בדברו", וכדומה, בנתינת שבח והודיה להקב"ה עבור החסד והטוב שגמל איתנו.
במיוחד שינן סדר זה לתינוקות של בית רבן, והדבר נקלט היטב בתודעתם ונבלע בדמם, עד שבכל פעם שביקר בת"ת היו הילדים צוהלים לקראתו: "הנה בא הרב בעל הברכות…"
("וזאת ליהודה")
1/49