אחד מגאוני היראה בפולין פנה אל ה'אמרי אמת' מגור אודות מחלוקת שהיתה בין קהילות שונות בעירו. ה'אמרי אמת' השיב לו על כך במעשה שהיה:
פעם היה יהודי עשיר גדול שחיתן את שתי בנותיו עם חתנין רבנן, וכל אחד מהם היה סמוך על שולחן חותנו ואכלו מפתו. אלא שאחד היה רגיל במאכלי בשר והשני במאכלי חלב, ולפיכך לא אכלו מעולם יחד וכל אחד סעד את שולחנו בפינה אחרת לבדו.
לימים ירד אותו חותן מנכסיו ולא היה בידו לספק לחתניו אלא מים ולחם צר, ועדיין נותרו שני החתנים כל אחד בפינתו שלו לאכול את אותם מעט מאכלים שקיבלו.
כשראה זאת החותן פנה אליהם ואמר: "מילא בתחילה, כשכל אחד אכל מאכלים אחרים שלא היה שייך לאוכלם יחד, הבנתי מדוע כל אחד יושב בפינתו שלו וסועד לבדו ללא השני. אבל עתה, ששניכם אוכלים את אותו לחם צר, מדוע לכל הפחות שלא תשבו יחד ותדברו יחדיו בדברי תורה, ולא יראה הדבר כאילו אינכם דרים בשלום?"
סיים ה'אמרי אמת' ואמר: בדורות עברו, שהיו דורות של עובדי ד' ברום המעלה, היו בעיקר הבדלי גישות וחילוקי דעות בעניינים נשגבים בין הקהילות השונות, ולכן היה מתקבל על הדעת שכל קהילה לא התערבה עם חברתה והיתה שוכנת לבדה במנהגיה שלה.
אבל כיום, שברחוב היהודי ישנה ירידה רוחנית גדולה והמאבק ניטש על יסודות שכולנו מאמינים וחפצים ביקרם, ובזה כולנו שווים, אין שום הבדלי דעות בציבור יראי ד' בין הקהילות השונות, וממילא הפירוד והמחלוקת לשם מה הם קיימים?…
(מוסף שבת קודש קורח תשע"ה)