כשראה הגר"א קוטלר שבעוד דקות ספורות נכנסת השבת, החליט לדבר בשפה קשה. הוא מתדפק פעם נוספת, וכשבעל הבית פותח, אומר לו ר' אהרן, "וכי הנך חושב שאני ילד קטן?! אני ראש ישיבת קלצק בליטא, ואיך הנך מעז שלא להכניסני לביתך לפני שבת?!" – כששמע בעל הבית כך, הכניסו לביתו, ואמר: "אם אתה אומר שהנך ראש ישיבה, ברצוני לבחון אותך"…

"וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ" (שמות ח', י"ט)

כאשר כיהן מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל כראש ישיבת קלצק בליטא, נצרך לנסוע פעם לאמריקה, על מנת לאסוף כספים לאחזקת הישיבה.  כבר בהיותו בארצות הברית, נקבעה לו פגישה ביום שישי עם גביר פלוני, אולם בשל עיכובים שונים אחר רבי אהרן בדרכו, והנה עוד מעט נכנסת השבת, והוא מוצא את עצמו בעיירה קטנה ולא מוכרת.

על פי הפרצופים שהלכו בחוצות, הבין ראש הישיבה שהרבה יהודים הוא לא ימצא כאן, אבל כיון שאין מקום בעולם בלי יהודים, מן הסתם מתגוררים גם בעיירה זו כמה יהודים, וצריך רק לברר היכן הם.

אחד העוברים והשבים הצביע בפני הגר"א קוטלר על בית פלוני שבו מתגורר יהודי. ר' אהרון מתדפק על הדלת, ושואל האם יוכל להתאכסן כאן בשבת, והיהודי משיב לו: "הייתי מארח אותך בשמחה, אבל כיון שהנך יהודי חרדי, אני רוצה להודיעך שלא תוכל לאכול בביתי. המטבח שלי טרף כולו"…

אין בביתי הכנסת אורחים

ראש הישיבה הזדעזע, ושאל את בעל הבית האם יש בעיירה זו יהודי נוסף, שבביתו יש אוכל כשר. האיש השיב בחיוב, אבל ציין באזני הגאון, "דע לך שאמנם בבית ההוא אוכלים רק כשר למהדרין, אבל יש שם בעיה אחרת… לא אוהבים שם אורחים! אני מתגורר כאן שנים רבות, ואינני זוכר ולו פעם אחת שקיימו בבית זה הכנסת אורחים"…

ראש הישיבה ביקש בכל זאת לראות את הבית, והאיש אומר שוב ש"חבל על הזמן שלי ושלך גם יחד". אבל הגר"א קוטלר מתעקש, ועד מהרה הוא מוצא את עצמו מתדפק על דלת הבית ההוא.

והנה בעל הבית אכן נראה כיהודי חרדי, ומקפיד על קלה כבחמורה, והוא מקבלו במאור פנים, אבל כששומע שהוא מעוניין להתאכסן אצלו בשבת, מגיב מיד: "אין בביתי הכנסת אורחים", וסוגר את הדלת…

ר' אהרן דופק שוב, ובעל הבית פותח. ראש הישיבה מסביר שנקלע לכאן במקרה, ואין לו איפה לעשות את השבת, אבל בעל הבית מגיב בקצרה שהוא לא נוהג להכניס אורחים, וסוגר את הדלת…

וכך פעם שניה ושלישית.

דקות לפני כניסת שבת

כשראה הגר"א קוטלר עד היכן הדברים מגיעים, הציץ בשעונו וראה שבעוד דקות ספורות נכנסת השבת, החליט לדבר עם בעל הבית בשפה קשה.

הוא מתדפק פעם נוספת, וכשבעל הבית פותח, צועק עליו ר' אהרן, "וכי הנך חושב שאני ילד קטן?! אני ראש ישיבת קלצק בליטא, ויושב בכבודה של ארץ, ואיך הנך מעז שלא להכניסני לביתך לפני שבת?!" – – –

כששמע בעל הבית כך, שינה את הנהגתו, הכניסו מיד לביתו, ואמר: "אם הנך ראש ישיבה, מדוע לא אמרת זאת כבר בפעם הראשונה, והייתי מתייחס אליך אחרת"…

אבל בכך עוד לא נגמרו 'שלבי הקבלה' להכנסת האורחים. "אם אתה אומר שהנך ראש ישיבה, ברצוני לבחון אותך"…

ר' אהרן סיפר שבעל הבית בחן אותו בחמש שאלות, שכל אחת היתה יותר קשה מן השניה. על ארבע מהן ידע לענות מיד, והשאלה החמישית "אם הקב"ה לא היה עוזר לי להשיב, הייתי נשאר מחוץ לבית… היתה זו שאלה על תוספתא לא ידועה, וזמן קצר לפני שיצאתי לאמריקה, גלגל הקב"ה שאעיין שם, ולכן ידעתי את התשובה..".

החל למן הרגע שנכנס לביתו של האיש, שגם היה גביר גדול, לא פסקו השנים מלשוחח בדברי תורה. ר' אהרן ראה לפניו תלמיד חכם עצום, צנוע ועניו מעין כמותו, צדיק וירא שמים, ומוכתר בכל המעלות והמידות הטובות.

"לא מצאתי גאון כזה בכל אירופה", יאמר לאחר מכן הגר"א קוטלר לתלמידיו.

כדי לא לקלקל את האוירה, לא רצה ר' אהרן להעלות על השולחן במשך כל השבת את התמיהה הגדולה המנקרת במוחו, מדוע לא מקיימים בבית זה מצוות הכנסת אורחים.

ויהי במוצאי שבת, כשהחל לארוז את החבילות והתכונן לצאת לדרכו, שטח האורח – מי שעתיד להרים את קרנה של יהדות אמריקה – את שאלתו לפני בעל הבית, וביקש שיסביר לו את הנהגתו המוזרה.

לקחו האיש אל ארון הספרים, הוציא משם רמב"ם, פתח בפני אורחו את הפרק השישי מהלכות דעות, הלכה א', והתחיל לקרוא: "דרך בריתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים,  ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם".

והרמב"ם ממשיך ומייעץ למי "שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה? טובים, מפני הגייסות, או מפני החולי, ישב לבדו יחידי, כענין שנאמר "ישב בדד וידום".

"אני הגעתי לעיירה זו בגלל צורך רפואי, ולכן הנני חייב להתגורר כאן, אולם כיון שהיהודים המתגוררים במקום זה, ועל אחת כמה וכמה הגויים, אינם מתנהגים כפי שצריך להתנהג, אין לי בררה אלא לקיים את עצת הרמב"ם, ולשבת בדד, כדי לא להיות מושפע מן החברה הקלוקלת הזו, ומן האורחים המגיעים לתחומי
העיירה.

כיוון שעיירה זו ממוקמת בצומת דרכים, ומשופעת באורחים תדיר, החלטתי באופן חד משמעי לנעול את דלת ביתי בפני אורחים, וזאת כדי לקיים את הוראת הרמב"ם בהידור רב ככל האפשר, ולשבת בדד".

הוא הוסיף שכיוון שבמהלך השנים היו אורחים שניסו להציג את עצמם כדמויות תורניות, וכמרביצי תורה ומוסר, "לא היתה לי ברירה אלא לבחון אותך, ולראות אם אתה עומד בקריטריון של ראש ישיבה"…

"הוראתו של הרמב"ם חשובה עלי יותר מכל דבר אחר", הסביר בעל הבית להגר"א קוטלר, שבמשך כל ימיו זכר את השבת המיוחדת ההיא, ואת בעל הבית המיוחד שאירח אותו, לאחר המבחן…

(חשוקי חמד – הגדה של פסח)