הרב ישראל מאיר שושן
וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו (בראשית מח, טו)
יעקב מברך את יוסף ומדגיש לו: אבותי הקדושים אברהם ויצחק הלכו תמיד לפני האלוקים. בכל פסיעה הם ראו את הריבונו של עולם.
בשולחן ערוך אורח חיים מובא מיד בסעיף הראשון, כיצד צריך היהודי לחיות.
אומר הרמ"א: "שיויתי ד' לנגדי תמיד. הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו הוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו הוא לפני מלך גדול". כשאדם יושב מול מלך גדול, כל תנועה וכל דיבור שלו מחושב מראש, אך כאשר אדם נמצא בביתו, לא ליד מלך, הוא מתנהג באופן משוחרר יותר.
יהודי צריך לחיות 24 שעות עם בורא עולם ממולו.
מבאר שם הגאון מוילנא: "מעלות הצדיקים שהולכים לפני אלוקים" – כמו שכתוב "איש צדיק תמים את האלוקים התהלך נח". נח שם תמיד את האלוקים במרכז חייו. וכן בחנוך: "ויתהלך חנוך את האלוקים" – חנוך היה חי עם בורא עולם. וכאמור באבות הקדושים "אשר התהלכו אבותי לפניו". ומסיים הגאון מוילנא: "וזהו כל מעלת הצדיקים!" – חיים עם בורא העולם.
רבי אלעזר צדוק טורצ'ין זצ"ל היה יהודי חשוב וצדיק שניהל את חיידר "תשב"ר" בבני ברק. הוא חיבר את הספר "שונה הלכות" בחברותא יחד עם מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א יבדלח"א.
בהיותו בחור למד בישיבת חברון, והיה מקורב מאוד לחזון איש. יום אחד הוא הגיע לחזון איש לדבר בלימוד כדרכו. כאשר נכנס לביתו של גדול הדור, אמר לו החזון איש: "לייזר, לייזר, אתה באמת חושב שאת הכיפה זורקים בפעם אחת? זהו תהליך איטי מאוד, שרק בסופו מורידים את הכיפה מן הראש". נבהל רבי אליעזר: האם הרב חושד בו שהוא הולך בדרכים עקלקלות, חלילה? אך אומץ לשאול אותו לכוונת דבריו לא היה לו.
שבור ומדוכדך יצא מביתו של הרב, כשמוחו עסוק כל הזמן בשאלה: "מה רוצה ממני החזון איש? למה ירמזון מילותיו??" ארבע שעות לקחה לו הדרך מבני ברק לירושלים, דרך תל אביב, וכל אותו הזמן הוא הוגה בדבריו של גדול הדור…
כאשר שב לישיבה שאל אותו אחד החברים: "לייזר, למה נפלו פניך?" הבחור פרץ בבכי וסיפר לו את דבר המעשה. תמה החבר ושאל: "אם כך, מדוע מיהרת לצאת מביתו, למה לא שאלת את החזון איש לכוונת דבריו? שמע לדברי, שוב לביתו של הרב ובקש ממנו שיסביר לך ברורות למה ירמזון מילותיו…"
התיישבו הדברים על ליבו של לייזר הבחור, והוא שב לאחוריו ונסע שוב ארבע שעות עד לבני ברק. הוא שב ונכנס לביתו של גדול הדור. כשראהו החזון איש אורו עיניו ואמר לו: "לייזרקה, לאן ברחת? רציתי לומר לך דבר מה ונעלמת…" במר ליבו שב הבחור ופרץ בבכי מחודש: "אינני מבין מה הרב רוצה ממני?" גמגם מתוך הבכי.
"חלילה", מיהר החזון איש להרגיעו, "לא חשדתי בך לרגע, אני הרי מכיר אותך ויודע כי אתה צדיק וישר. רציתי להסביר לך דבר מה. כיצד נראה יהודי טוב? מתפלל בבית הכנסת שחרית, תפילת שמונה עשרה בכוונה, לאחר התפילה מגלגל היהודי את התפילין, ניגש לפרוכת ומנשק אותה, ושופך שיח לפני בורא עולם, מוסיף פרק תהילים שיזכה לסייעתא דשמיא בעבודה ובמהלך היום כולו. לפני צאתו מבית הכנסת הוא שב ומנשק את הפרוכת, וכביכול נפרד מרבש"ע ש'נשאר' בבית הכנסת עד לתפילת מנחה. הוא פונה לעסקיו, מדבר ומתנהג כמו סוחר, ואת הקב"ה ישוב לפגוש בצהרים בתפילת מנחה. מגיעה שעת מנחה, ושוב, הוא מתפלל מכל הלב, אך משאיר את הקב"ה בבית הכנסת עד תפילת ערבית, וחוזר חלילה".
ממשיך החזון איש בלהט: "זוהי אינה הדרך הנכונה בעבודת השם, יהודי חייב לקחת איתו את הרבונו של עולם עמו לכל מקום!
"כאשר הוא יוצא מבית הכנסת, נניח שהוא פונה לקנות נעליים. הוא מחפש נעל טובה, שתתאים למידת רגלו, שתהיה סחורה טובה. זמן רב יכול ללכת לאיבוד בחיפוש אחר הנעל המתאימה והמחיר הנח, יש צורך בסייעתא דשמיא. הוא נעצר ופונה בשפתו לריבונו של עולם, ומדבר איתו כדבר בן לפני אביו, הוא הרי הלך איתו לקנות את הנעליים. "אנא, רבש"ע, עזור לי, שאמצא במהירות נעל מתאימה, שהסחורה תהיה טובה והמחיר יהיה סביר, שהמוכר לא ירמה אותי וכו'…"
יהודי חייב להרגיל את עצמו לפנות לקונו בכל שעה משעות היממה ולא רק בזמן התפילות. אדם שחלילה, "משאיר" את הקב"ה רק לזמן התפילות, הוא חי ועובד את ה' כמצות אנשים מלומדה, הוא זה שיוריד לבסוף את הכיפה…."
על כל צעד ושעל יהודי מחובר לאביו שבשמים, פונה אליו ומדבר איתו בשפתו. אם יש לו קשיים נסיונות – יש לו אל מי לפנות. רבים חושבים שלדבר עם הקב"ה זה רק מנהג ברסלב, אך הם טועים. מי שחי עם הקב"ה – פונה אליו ומדבר עמו בכל עת שנצרך לו.
מספרים על חסיד אחד שעמד ליד הרב'ה בזמן תפילת שמונה עשרה, והתבשם מתפילתו המיוחדת של רבו. לפני "יהי לרצון" שומע החסיד את הרב'ה מדבר ביידיש: "ריבונו של עולם, אוי, שהמשרתת לא תעזוב. שהמשרתת לא תעזוב…"
החסיד הנרגש הבין שהרבי מדבר כנראה על המשרתים בשמים, שלא יעזבו את השמירה על כלל ישראל, ומיהר לספר לחבריו החסידים על מה שראה ושמע. ניגש חסיד נוסף לרבי ושאל: "ילמדנו רבנו, למה כוונו דברי הרבי שהמשרתת לא תעזוב, האם כוונתו היתה למשרתת של כנסת ישראל??"
"מה פתאום?!" תמה הרבי. "הרבנית סיפרה לי אתמול שעוזרת הבית, המנקה ומסדרת, עומדת לעזוב, והיא רגילה כבר למשרתת הזאת שמכירה ויודעת את סדרי הבית. המשרתת העוזבת תביא משרתת אחרת, אך הרבנית מוטרדת מכך מאוד. התפללתי מעומק ליבי: 'ריבונו של עולם, תרחם עלינו, שהמשרתת לא תעזוב!"
זוהי עבודת ה'. דוקא בדברים הקטנים ביותר – הקב"ה אתנו! עם כל וירוס קטן, או אפילו ציפורן שכואבת – פשוט לפנות אל מי שאמר והיה העולם: "ריבונו של עולם, כואב לי, אנא, קח ממני את הכאב!"
האימהות שוטפות כלים ומתפללות על הילדים, לא רק בשמונה עשרה. "ריבונו של עולם אתה אבא רחמן, אבא אוהב, אנא ממך, שהילד יחזור מן החיידר בריא ושלם".
כמה מאושרים אנו! יש לנו אב רחמן בשמים!
בפרשת השבוע פרשת ויחי, אומר יעקב ליוסף: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". יוסף בני הצדיק, אני רוצה לתת לך את העיר שכם שלקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי.
נשאלת השאלה – האם יעקב הוא זה שלקח את שכם בחרבו ובקשתו, הלא היו אלה שמעון ולוי שטבחו את כולם בחרב, ויעקב אף גער בהם: "עכרתם אותי להבאישני"… הוא לא היה מרוצה מן הסיפור, אבל התפלל עליהם.
ומבאר אונקלוס: "בצלותי ובבעותי" – יעקב הוא זה שהתפלל להצלחתם.
אם כן, מי באמת לקח את העיר?
אומר רבי יענקל'ה גלינסקי זצ"ל שבנובהרדוק היו אומרים: מכאן אנו לומדים שהעולם הזה הוא עולם של שקר. הכל חושבים שהמנצח הוא זה שמחזיק את הנשק ביד. אך האמת היא להיפך, מי שמתפלל – הוא זה שפועל את ההשתדלות האמיתית. החיילים הם רק רובוטים.
ידוע שבמלחמת סיני בשנת תשט"ז היתה מלחמה נוראה בארץ ישראל. היה זה שנים ספורות לאחר קום המדינה, ואויבים מכל הכיוונים קמו עלינו לכלותנו. בתל אביב הכינו פארק שלם שיהיה בית קבורה ענק לכל החללים. סכנה נוראה ריחפה על כל היישוב, אך בניסי ניסים ניצלנו והמלחמה הוכתרה בניצחון.
לאחר המלחמה הגיעו מספר תלמידי חכמים לרב מבריסק בירושלים, וסיפרו לו על הנסים הגדולים שהיו. "מה נראה לכם?" שאל הרב, "בזכות מי היו לנו כאלו ניסים? האם בזכות מטוסי הקרב המשוכללים, או אולי בזכות הטנקים החזקים? מה פתאום! רבי ועלועל צ'צ'יק, רבי לייב פרידמן, הרב שמואל הומינר וצדיקים נוספים מירושלים ומכל הארץ שפכו נחלי דמעות בתפילה להצלת הארץ ויושביה, הם אלו שהצילו את ארץ ישראל!"
"כבוד הרב", שאל אחד הנאספים, "אז למה בכל זאת היו לנו גם פצועים והרוגים במלחמה?"
ענה הרב מבריסק בסיפור שהיה.
לסבו, רבי חיים מבריסק בנו של ה"בית הלוי", היה אח עילוי. גביר גדול לקח אותו כחתן לבתו, והבטיח נדוניה מכובדת לזוג הצעיר. בין האירוסין לחתונה חשש אביו, בעל ה"בית הלוי", שתזוח עליו דעתו של החתן על כך שקיבל שווער עשיר ונדוניה מפוארת, ואמר לו: "מיין טייער קינד, האם אתה חושב שקיבלת נדוניה כה גדולה בזכותך? דע לך שלא עבורך שילם השווער סכום כה גדול, אלא רק בגלל העובדה שרצה להשתדך איתי…"
"אם כך", ענה הבן בשנינות, "מדוע נתן המחותן רק סכום כזה. בשביל להיות מחותן של בעל ה'בית הלוי' היה עליו לשלם פי עשר!"
"אכן, אתה צודק", ענה הרב בחיוך, "אך מה אפשר לעשות שאתה הוא החתן, לכך ירד סכום הנדוניה לעשירית מכדי שוויו…"
הפטיר הבריסקער רב: "אמנם מצד תפילותיהם של הצדיקים היה צריך להיות מצב שלא יהיה הרוג אחד, ושערה לא תיפול מראשו של אדם. אך מה אפשר לעשות, שהחילונים עם תחושת ה'כוחי ועוצם ידי', גרמו בהתנהלותם המוטעית למצב בו היו גם הרוגים ופצועים. יודעים אנו באמונה שלמה שהנצחון לא מגיע עם החרב ולא עם המטוסים, אלא אך ורק עם תפילות, עם כוח של תפילה!! ליהודי יש את הכוח והעוז להתגונן מול כל הפגעים והמפריעים".
"האלוקים אשר התהלכו אבותי לפניו" – ה' יעזור שנזכה לחיות עם בורא עולם באמת, יום יום, שעה שעה, או אז נגיע למצב של "עוז וחדוה במקומו". כשיהודי חי עם הריבונו של עולם הוא הופך להיות המאושר באדם, "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" – זוהי מציאות עכשוית, כבר עכשיו הוא "ברוך".