"אל כל חכמי לב" (כ"ח, ד')
ישנם אנשים שחוננו משמים בכישרון מיוחד בתחום מסוים, כישרון המאפיל על כל הסובבים אותם. אנשים כאלו צריכים להיזהר ביותר בשעה שהם משתמשים בכישרון הזה, שחלילה לא ייפגע מאן דהוא כתוצאה מכך.
אבי מורי זצ"ל היה גאון מופלג במידה זו של שמירה על כבוד הזולת, ובמיוחד בעניינים שבין אדם לחברו, עד שלא ניתן לתאר את מידת זהירותו בכך כלל.
הוא היה מחונן בכישרון דרשנות בקנה מידה עולמי. בכוחו היה לדרוש בלילה אחד חמש דרשות שונות, כל אחת בנושא אחר, ובכל דרשה היה מחדש חידושים ורעיונות נפלאים כמעיין המתגבר ממש. את ספרו 'תפארת יחזקאל', על שני כרכיו, לא כתב בעצמו. בשנתו האחרונה ישב לידו אחיו, הגה"צ ר' יוסף זצ"ל, וסרט הקלטה בידו, ורשם את הדברים היוצאים מפיו.
שמו הטוב הלך לפניו כנואם בחסד עליון. בכנסים רבים הוזמן לשאת דברים, והודעה על כך התפרסמה ברבים. מחמת זהירותו המופלגת בעניינים שבין אדם לחברו, כאשר הבחין כי לצדו הוזמנו רבנים נוספים, מבוגרים ממנו, או ראשי ישיבות ויושבי על מדין, שלא חוננו בכישרון הנאום, נהג לוותר על הופעתו ונמנע מלדרוש כדי שחלילה לא יפגע במעמדם.
פעם נקרא לנאום במקום מסוים, ובטרם יצא ישב עם אחי וסידר לפניו את תוכן הדברים שברצונו לדבר שם. בסוף דבריו אמר רעיון מסוים. כששמע זאת אחי העיר לו בדרך כבוד: "אמנם מדין כיבוד אב אסור לי להעירך, אך מאחר ובחרת לומר לי את הדברים נראה כי ברצונך שאעיר לך את הערותיי ויש לי תפקיד כאן, לכן אני אומר שהקטע האחרון הוא בעיניי כקוץ באליה משובחת. אם תאמר את הדברים הללו אתה מעמעם את כל הזוהר והיופי של הדרשה".
אבי זצ"ל האזין להערה, ולא ענה לו כלום.
בשעת המעמד, כשקם לדבר דרש את הנאום כולו, בתוספת החלק האחרון שאותו שלל אחי. כפי שחזה אחי, התוספת הזו עמעמה את זוהר דבריו. אני, שהייתי ילד קטן, עודני זוכר ששמעתי אנשים מדברים ביניהם: "למה היה צריך ר' יחזקאל לקלקל את דבריו בקטע האחרון בדרשה? הלוא הנאום כולו היה נאה ויפה כל כך…".
לאחר מעשה לא עצר אחי כוח, ושאל את אבי מדוע באמת היה חשוב לו להוסיף את הדברים הללו. ענה לו אבי זצ"ל: "לצדי ישב באותה עת רב אחד מזקני וחשובי רבני ירושלים, גדול מאד בתורה ובהוראה אך אינו איש דברים. אותי כיבדו לשאת דברים אחריו. אילו הייתי מסיים את דבריי בלי לעמעם את יופיָם, עלול הייתי לגרום לו חלישות הדעת ועוגמת נפש – איך אברך צעיר ממנו מיטיב לנאום כל כך. מחירה של פגיעה כזו בכבודו של רב ישיש ממני אינו שווה לי מאומה".
אלו נקודות רגישות ועדינות ביותר.
פעם אמרתי להרה"ח רבי אלתר משה יונגר זצ"ל, שהגיע מבית חסידי בסיגעט, ואביו היה מסתופף בצל הרה"ק ה'עצי חיים' זי"ע, כי שמעתי שכל דברי התורה בספר 'עצי חיים' על התורה אינם מן הדרשות שהיה נושא בבית המדרש, משום ששם לא היה אומר את הרעיונות הנפלאים והמתוקים, אלא מן הדברים שהעלה על הכתב לאחר השבת. הוא אישר לי שכך הם הדברים. והוסיף לספר, כי כאשר היה ה'עצי חיים' נוסע לערים אחרות, היו תלמידיו מתביישים בכך שלא היה מיטיב לדבר ולא נאם נאומים מוצלחים. בית סיגעט היו ידועים כמיטיבי נאום באופן נדיר ומופלא ביותר, והוא לעומתם לא היה מרתק כל כך את שומעיו.
פעם שאלוהו לסיבת הדבר ואמר: "היות שאני רגיל לנסוע למקומות רבים, חושש אני שמא אגיע פעם לעיר שבה המרא דאתרא אינו נואם מוצלח, והוא עלול להיפגע בראותו שהציבור נמשך לדברי האורח יותר מאשר אל הדיבורים שלו. נמצא שאני גורם חלישות הדעת וכאב לב לרב בישראל, לכן אני נמנע מלנאום כיד ה' הטוב עלי".
הייתי עד ראייה לסיטואציה הפוכה – במסיבת 'שבע ברכות' ישבו בשולחן המזרח שני רבנים מכובדים, מפורסמים משכמם ומעלה, ושניהם נאמו באותה מסיבה לכבוד החתן והמחותנים. אחריהם קם לדבר אברך צעיר לימים, שהתברך בכישרון נאום מיוחד במינו. בשעת נאומו ישב הציבור בעיניים פעורות והאזין לכל הגה היוצא מפיו.
כשסיים האברך לדבר קם אחד הרבנים ויצא את האולם, כשעל פניו ניכרת חלישות הדעת.
או אז הבנתי כמה עדינות נפש וחכמה נדרשות על מנת להיזהר בכבודם של רבנים, וכמה מחשבה והתבוננות צריכות להיות כדי שלא להחליש דעתו של רב מבוגר היושב לצדך. גם אדם גדול שאינו לוקה במידת הגאווה, יש לגביו מושג של חלישות הדעת. נאה היה לאותו אברך צעיר שפיו מפיק מרגליות לקחת זאת בחשבון ולהצטנע יותר במצב שנוצר, להתאפק ולא לנצל את הבמה שניתנה לו להפגנת כישורים שאינה במקומה.
אמנם, אין ספק כי זוהי עבודה קשה מן הקשות שבמקדש, שהרי סוף סוף מדובר בדרשנים שמוזמנים למטרה מיוחדת – לעורר את הלבבות. לרוב מבכרים דווקא אותם על פני דרשנים אחרים מחמת כישרון הנאום שלהם. בכל זאת, חובתו של כל אדם היא להיות זהיר במעשיו, ואם מישהו עלול להיפגע כתוצאה מכך עליו לשמור את מוצא פיו.
עצה טובה ונפלאה לכך היא להתחיל כל שיחה בהזכרת הדברים חוצבי הלהבות שנשמעו עד כה בדרשות הקודמות, ובאמירה שאחר דברים נפלאים אלו אין לנו מה להוסיף, וכן במהלך הדרשה להזכיר מספר פעמים אמירות ונקודות מתוך דבריו של הנואם הקודם.
בפורים נדרשת זהירות יתירה
יום הפורים הוא יום 'מועד לפורענות' בעניינים של בין אדם לחברו. מתוך קיום מהודר של 'עד דלא ידע' עלולים להיטשטש הגבולות העדינים של האסור והמותר, ובקלות יחסית אפשר ללעוג לזולת או לזלזל בכבוד רבו.
המשגיח, רבי נתן וכטפויגעל זצ"ל נהג לפני פורים לדבר הרבה על כך שמצוות היום בפורים היא "כאיש אחד בלב אחד", ואמר כי אם רוצים לראות סימן לכך אפשר לראות במה נכשלים ונופלים ביום זה!
הוא הזכיר את דברי הגר"א ב'אדרת אליהו': בזמננו, כשאין נביא שיאמר מה תפקידו של אדם ומה הוא צריך לתקן – איך אפשר לדעת מה לתקן? במה שהאדם נופל יותר ונכשל יותר, זה מה שצריך לתקן, וזו העבודה שלו. והוסיף: אם רוצים לדעת מהי קדושת פורים, מהי החשיבות של פורים, ומהו התפקיד המוטל עלינו בפורים – אפשר לראות ממה שנופלים ונכשלים בהלבנת פנים והיזק לחברו יותר מכל השנה. אנשים דוחים את הכל לפורים. אם יש בלב משהו על הזולת, טענה או ביקורת – שומרים הכל לפורים.
אבל השטן לא ישן! הוא יודע היטב את תפקידו! תפקידו הוא שיהיה 'עד דלא ידע', ואז להוציא החוצה מה שיש לו בלבו על הזולת רח"ל. מתוך כך עלינו להבין מה העבודה המיוחדת המוטלת עלינו ביום הפורים.
לפעמים מתחשק לבחור לעשות איזשהו צחוק או לומר בדיחה בבית רבו, ועלול ח"ו לגרום, על ידי אי זהירותו, לפגיעה בכבוד רבו, שחז"ל הקפידו על כך מאוד, ואפילו יותר מכבוד אביו. על עוון חמור זה הננו מתוודים בתפילת יום הכיפורים ואומרים: "ועל חטא שחטאנו לפניך בזלזול הורים ומורים". וכן הפליגו והחמירו חז"ל בעונשו של המבזה תלמיד חכם, עד כדי שאמרו שאין תרופה למכתו, ה' ישמרנו.
זאת ועוד: לעתים מתווסף דבר, שגם לגביו נדרשת זהירות רבה; לפעמים כשאין נזהרים בדיבור הראוי – ובני ביתו של הרב, המגיד שיעור או המשגיח, רואים ושומעים את ההתנהגות והדיבורים כלפי אביהם – הדבר עלול להביא לידי תוצאות נוראות, וליצור משקעים כבדים עד מאוד. לפעמים עלול כבוד האב לרדת בעיני בני המשפחה, ומי הוא אשר יוכל לקחת על כתפיו דבר חמור זה?!
כמו כן, נצרכת זהירות דומה לא לגרום הפסד ונזק כספי לזולת, משום שעל היזק כספי שלא משלמים צריכים להתגלגל שוב לעולם, ה' ישמרנו. ועל כן צריכים להישמר היטב שלא יקרה ח"ו דבר מעין זה, אפילו כמלוא הנימה.
הדברים אמורים בפרט לבני תורה, יקרים וחביבים, שכל השנה שומעים שיחות על הדברים האלו והמסתעפים מהם, עליהם בוודאי מוטל חוב קדוש להיות דוגמה לאחרים, לדעת ולהבין איך מתנהגים בבית הרב.
(מתוך ספר 'כבודם של ישראל')