בשיחה ל'המבשר תורני' (אמור תשע"א) סיפר הגאון רבי חיים אהרן טומבק שליט"א ראש ישיבת קרן אורה בפלטבוש שבארה"ב, על רבו הגדול מרן הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל ראש ישיבת באר יעקב:
כשהוזמנתי בתקופת אירוסיי ע"י רבנו להתארח בביתו לסעודת שבת, כמובן התרגשותי היתה גדולה עד מאד, והכנתי לכבוד הסעודה דבר תורה חריף ומפולפל מתוך ספר 'כלי יקר', בהיותי בטוח ללא כל ספק כי ראש הישיבה ימצא עניין בזה ויהנה עד מאד מהווארט החריף והמפולפל הזה.
ואכן סעדתי בחרדת הוד על שולחנו של רבנו, וכאשר נתכבדתי על ידו לומר דברי תורה על שולחנו פתחתי ואמרתי את הפלפול החריף הנ"ל. בסיימי את דבריי המתנתי בציפייה דרוכה עד בוש למוצא פיו ולחוות דעתו על דברי התורה שהרציתי, אך בניגוד לדרכו ומנהגו בישיבה להגיב על אתר ולהביע דעתו על דברי הבחורים, הרי שבמקרה דנן תגובתו התמהמהה לבוא והיה ניכר כי הוא שומר על שתיקה מאופקת, שתיקה מכוונת שעוצמתה וכוחה עולה על אלף מילים.
ואני הקטן והצעיר שבתלמידיו הייתי דרוך לתגובתו, עד שהרהבתי עוז ושאלתיו בדבר פשר שתיקתו ומה דעתו על הדברי תורה שאמרתי.
ענה לי רבנו: לקראת הבית שאתה עומד לבנות, ברצוני לומר לך כי הדברי תורה והפלפול שאמרת אכן טובים הם עד מאוד, אך המקום המתאים לכך הוא בישיבה. צריך אתה לדעת כי בשולחן שבת שאנשים נשים וטף נוטלים בו חלק, צריך לומר בו משל של המגיד מדובנא, לספר איזה מעשה על גדולי ישראל ולומר דברי תורה פשוטים השווים לכל נפש ומתקבלים על לב כל המשתתפים בסעודה. אין זה המקום לאמירת 'שטיקלאך תורה' ופלפולים מעין אלו.
מתוך סיפור אישי זה למדתי, שראש ישיבה לא די לו בהגדת שיעורים והתוויית דרך הלימוד. דמותו של ראש ישיבה צריכה ללוות את התלמידים בכל שלבי החיים בכל אשר ייפנו. כזו היתה דרכו בחינוך בני הישיבה.