הייתי אז בחור צעיר בעל עוז נפש. הלכתי איתו לכיוון הישיבה, ונכנסנו לראש הישיבה הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל. אמרתי לו: "הראש ישיבה, למה זרקתם אותו מהישיבה?". "הוא אינו מתנהג כראוי לבן ישיבה". אמרתי לו: "הראש ישיבה יסלח לו… אנחנו אומרים בכל יום שלש פעמים 'סלח לנו', בכל יום תשע פעמים ותשע מאות פעמים בשנה, והראש ישיבה לא יסלח לו?"

"גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד" (שמות י"א, ג')

הרב משה יפת

כאשר באים לספר מעט בשבחו של הגאון רבי שלמה קורח זצוק"ל רבה של עיה"ת בני ברק, וזקן רבני תימן, אשר היה איש האמת, האמת לאמיתה הייתה נר לרגליו ומבלעדיה לא ירים איש את ידו ואת רגלו. ברמה היה משמיע את דבר ה' בעוז ובתעצומות ללא חת, גם כאשר הדבר פגע בדברים שיכלו להביא תועלת לו או למקורביו בדרכים כאלו ואחרות. נביא מזה מעט גרגירים אשר יתארו לנו ולו במעט את שיפולי גלימתו הרחבה של הגאון זצ"ל.

***

השידוך האמיתי

מופלא הוא המעשה על סגירת השידוך של רבינו עם הרבנית אסתר ע"ה, המראה על שלימות ואהבת האמת שהייתה לרבינו. וכך מספר בנו ממשיך דרכו הגאון רבי עמרם קורח שליט"א: הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל רבה של רמת השרון, הוא היה השדכן שהציע לרבינו זצ"ל את השידוך עם הרבנית הצדקת, בתו של הצדיק המופלא רבי חיים שרעבי זצ"ל מתל אביב. צדיק זה היה יוצא מביתו בכל תחילת שבוע, יושב בדד בצריף מחוץ לעיר ושם היה הוגה בתורה ימים ולילות ללא הפוגות, ובפרט בזוהר הקדוש, וחוזר הביתה רק לקראת שבת. בני המשפחה היו מאושרים שזכו לאבא כה גדול, אך הייתה עניות מרודה. אפילו בקופת חולים לא היו רשומים מחוסר במזומנים. אם חלה אחד הילדים, היה אביו נושא אותו על כפיים וקורא תהלים, ומסתפק בכך.

כאשר הציעו לאבי הרבנית ע"ה את הבחור הצעיר בן ה-26, נכדו של רבה הראשי האחרון של תימן הגאון רבי עמרם קורח זצוק"ל, בחור שכבר אז האיר את שמי עולם התורה בתורתו ובשקדנותו וניכר היה עליו כי לגדולות נועד – הוא שמח מאוד. אבל כשנשאל על ידי הבחור המיועד רבינו זצ"ל, מה הוא יכול לתת בשביל השידוך, אמר: "בשביל מה צריך כסף? הנה בחצר הבית מסתובב תרנגול, הבה נשחט אותו, תאמר לבתי 'הרי את מקודשת לי' ותקימו את ביתכם בשמחה"… רבינו, הגם שבא ממשפחה יחסית אמידה, ראה את תום הלב, את הצדקות, את מסירות הנפש למען התורה, ואמר: בשביל זה אני עושה את השידוך!

עוז ותעצומות

באחת מדרשותיו שח הגאון זצ"ל כמסיח לפי תומו, אודות מעשה מופלא אשר בו הומחשה דאגתו לבני התורה עוד מצעירותו, וכך סיפר: באחד הימים, בעודי צעיר לימים, עברתי ברחוב ליד בית הורי שהתגוררו בירושלים בסמיכות לישיבת 'קול תורה'. לפתע אני פוגש בחור שהכרתי שלומד בישיבת 'קול תורה'. שאלתי אותו: למה אתה אינך נמצא כעת בישיבה? הוא ענה לי – 'סילקו אותי מהישיבה'. אמרתי לו: בא איתי.

הייתי אז בחור צעיר בעל עוז נפש. הלכתי אתו לכיוון הישיבה, ונכנסנו לראש הישיבה הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל. אמרתי לו: 'הראש ישיבה, למה זרקתם אותו מהישיבה? "הוא אינו מתנהג כראוי לבן ישיבה". אמרתי לו: הראש ישיבה יסלח לו. "סלחתי לו", השיב ראש הישיבה. אמרתי שוב: הראש ישיבה יסלח לו – "סלחתי לו". אמרתי לו: הראש ישיבה ירשה לי לומר משהו. אנחנו אומרים בכל יום שלש פעמים 'סלח לנו', בכל יום תשע פעמים, ותשע מאות פעמים בשנה, והראש ישיבה לא יסלח לו?!

רבי שלמה זלמן נזדעק. הוא נהיה חיוור כסיד, כולו היה מבוהל. "תביא אותו, תביא אותו" – צעק. נזדעזעתי. איזו אמת! אמת לאמיתה! אני כזה קטן, בחור, ילד בן שמונה עשרה, הצלחתי לזעזע ראש ישיבה גדול! אין זה אלא שהאמת היא זו שזעזעה אותו. לא אני הוא זה שזעזעתי אותו, אלא התורה אצלו היא חיה, נושמת. אנשים כאלו, הם היו אלו שהנהיגו את כלל ישראל.

ואכן, כל המכיר מעט את דרכו של רבינו זצ"ל, ראה וידע כיצד הוא מעריך ומכבד ומקבל את האמת מכל מי שאמרה, קטן כגדול, ואף האדם הפחות שבפחותים אם יאמר דבר אמת לאמיתו, הרב זצ"ל הודה לו וכיבדו והעריכו לרוב ענוותנותו וגדלותו כי רבה. וכמאמר דוד המלך ע"ה: מכל מלמדי השכלתי, וזאת מפני כי האמת הייתה נר לרגליו ואור לנתיבתו. היא זאת שהדריכה אותו וליוותה את צעדיו בכל משך ימי חיותו עלי אדמות, ממנה לא נע ולא זע.

**

בהספד שנשא הגאון רבי פנחס קורח שליט"א ככלות השבעה להסתלקותו של הגאון זצ"ל, העלה בדבריו כי הרב, על אף שהיה רך כקנה בדברים שבין אדם לחברו, אך בדברים שבין אדם למקום היה קשה כארז, ומעולם לא חת מפני איש והיה משמיע את דבר ה' בעוז ובתעצומות. ומעשה שהיה: פעם אחת נזדמנתי לחופה שהרב היה אמור לסדר שם חופה וקידושין, והנה אני רואה שהחופה מתעכבת זמן רב ופני הורי הכלה נפולות. באתי לרבינו ושאלתיו לפשר הדבר. השיב לי רבינו ואמר, הכלה באה שלא בצניעות למעמד החופה. אינני מוכן בשום פנים ואופן לסדר חופה כך. וכך מעולם לא ויתר רבינו ולא אף על קוצו של יו"ד מההלכה הצרופה על אף שזה היה כרוך בהשפלת כבוד עצמו.

**

שח אחד הרבנים שליט"א: זמן קצר לפני פטירתו של הגאון זצ"ל שמעתי מעשה משכני שיש לו מכון לסת"ם וכדו', מעשה השופך אור על נקיון כפיים בו דבק הגאון זצ"ל. וכך הוא מספר: נכנסתי אל הרב לפני כמה שנים לקבל המלצה [כמובן התפעלתי רבות ממאור הפנים והלבביות שבה קיבלני הרב]. כאשר נכנסתי אל לשכת הרב, באתי לפי תומי לסגור את הדלת. מיד עצר אותי הרב וסימן לי שאשאיר את הדלת פתוחה, באמרו: "הדלת הזאת כבר ארבעים שנה לא נסגרה!!"

מעשה נוסף שח אחד מתלמידיו המובהקים: זכורני כי באנו קבוצת אברכים בחודש אלול האחרון לחייו בשנת ה'תשע"ח, כחודשיים לפני פטירתו כשעודו מסובל ביסורים קשים ומרים. ביקשנו מרבינו חיזוק לקראת הימים הנוראים. אמר רבינו דבר מבהיל שרק הוא יכול היה לאומרו: "אם אתם רוצים דברי חיזוק, הדבר היחיד שאני יכול לומר לכם, וכעת אני חש זאת – זהו דקדוק הדין. הנה, תראו כמה שלמדתי ועמלתי ויגעתי בעשר אצבעותי בתורה הקדושה, כמה תורה למדתי ולימדתי, זכיתי וזיכיתי, ועם כל זאת באה עלי הצרה הזאת. מזה תלמדו כמה גדול ונורא הוא עומק ודקדוק הדין"…