מספר הרה"ג ר' שלמה זלמנוביץ שליט"א, משב"ק של כ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב זי"ע:
היה זה במוצאי שבת סליחות תשס"ט, השנה האחרונה לחיי אדמו"ר זי"ע. בסעודת מלוה מלכה שהתקיימה לפני אמירת סליחות, נערך גם 'שבע ברכות' לאחד מאנ"ש. לאחר שהסתיימה המלוה מלכה נכנס הרבי לחדרו והחל יושב ומתבונן בדבר מה, ופתאום שאל: "הרי לא כיבדו את יהודי נכבד פלוני בברכה ב'שבע ברכות?!'"
עם כל המתח ואימת הדין בהם היה רבינו שרוי קודם אמירת הסליחות הראשונות, ולמרות הקהל הגדול המצפה בחוץ – כבודו של יהודי היה אצלו מעל הכל, הכל נדחק הצידה.
"תקרא לר' שמחה" (הרה"ח ר' שמחה קרקובסקי שליט"א, נאמן בית רבוה"ק) הורה לי הרבי.
מיד בהיכנסו פנה אליו הרבי: "יש לי עוגמת נפש על שלא נתנו ברכה ליהודי נכבד פלוני שהסב בשולחן, אני שוקל לכבדו לרדת לפני התיבה לאמירת סליחות"…
כששמע זאת ר' שמחה חוורו פניו, ביודעו כמה יתאכזב הציבור שטרח ובא בהמוניו כדי לשמוע את הרבי יורד לפני התיבה, כבן המתחטא לפני אביו.
"והרי כל ה'עולם' טרחו והגיעו כדי לשמוע את הרבי", ניסה לבקש מרבינו לסגת מכוונתו.
"נו…" נענה הרבי וביטל את הטענה.
"אבל יהודי נכבד זה אינו מכיר היטב את 'נוסח' הסליחות של רביה"ק הרדצ"ש", טען שוב ר' שמחה.
טענה זו כבר התקבלה על ליבו של רבינו. "ניחא, אני אגש", נענה, "אבל ברצוני שיכבדו אותו לעמוד לצדי באמירת הסליחות, שיעמידו לו סטנדר ליד העמוד להפיס את דעתו".
והרבי לא החל באמירת הסליחות עד שלא הביאו סטנדר ועשו כן, או אז יכול היה לגשת לאמירת סליחות…
(גיליון אהל מועד – לעלוב)